ביום שישי בערב אמא התחילה לשאול לשאלות. היא שאלה אם אני עצובה, אם יש בי עצבות מפנים שאני לא מספרת לה עליה. ניסיתי להתחמק מלענות לה, אבל שוב היא שאלה לפני שהלכתי לישון. עניתי לה שאני רוצה שנדבר עם רינה, ושרינה דיברה עם יעל. אמא ניסתה להוציא ממני עוד מידע, אבל עניתי שאני רוצה לחכות לרינה ואני רוצה שגם אבא יהיה איתנו. כשאמא שמעה שאבא יצטרף, היא נחרדה, אבל ממש נחרדה. היא אמרה שזו סכנה בריאותית ואסור לדבר איתו על זה. מסתבר שכשהייתי בת 16, כשניסיתי לספר לה, היא סיפרה לו, היא אמרה שהוא ממש השתולל וזה היה מזעזע. נבהלתי, נזכרתי בחברה שלי שעברה הרבה טיפולי פוריות והיה חשש של הרופאים שזה פוגע לה בבריאות, אז בעלה אמר לה, "אני לא עושה אחד תמורת אחת", כלומר אני לא מוכן לאבד אותך בשביל לקבל ילד. חשבתי גם אני, אולי אני עושה את התהליך הזה בתקוה שבסופו אני אוכל להיות בקשר זוגי עם מישהו ולמצוא בן זוג. אבל אני לא רוצה בן זוג תמורת אבא. אם זה מסוכן לבריאות שלו, אז לא צריך. בפנים כאב לי כי הכנתי את עצמי לרגע הזה. באמת הכנתי את עצמי וכבר רציתי שזה יהיה מאחורי. אבל הייתי צריכה לשחרר את זה, להבין שאולי אני מוכנה אבל אם הצד השני לא מוכן אז אין מה לעשות. בשבת סיפרתי לרינה והיא אמרה שזו סחיטה רגשית של אמא ואבא צריך להיות. היא אמרה לי לשאול את אמא איפה היא מעדיפה שהוא יתן על זה דין וחשבון, בעולם הזה או בעולמות העליונים חס ושלום. היא אמרה שצריך לתת לו הזדמנות לעשות תשובה, ולא לדחות את זה, נפגש כבר בראשון. במוצ"ש אמרתי לאמא שאני רוצה שבכל זאת אבא יהיה ונדבר מחר עם רינה. אמא ביקשה ממני לא לבכות בפגישה, כדי שאבא לא יראה אותי בוכה. ניסיתי. זה לא עבד...
נפגשנו עם רינה, יעל אמרה לי להקריא את המכתב שכתבתי לאתי, כדי שהיה ברור מה קרה. קראתי בערך שליש ממנו, כי זה בערך מה שהם שרדו והיה צריך להפסיק. מסתבר שכמו אתי, הם אף פעם לא הבינו שזה היה יותר מפעם אחת. אמא הגדילה ואמרה לי אחר כך, "אני חשבתי שהוא בסך הכל פעם אחת לא שלט על עצמו, לא הבנתי שזה היה ככה מתוכנן". קשה לי להסביר מה הרגשתי באותו הרגע.
כשחזרנו הביתה, אמא שאלה מתי היתה הפעם האחרונה, אבל לא ידעתי לענות. אבא סיפר שיום אחד היינו בפינת אוכל של סבתא. האיש הזה קרא לי לבוא למרפסת, אבא אמר שנדבקתי אליו ממש חזק, תפסתי לו את הרגל ולא הסכמתי ללכת. אחר כך אבא יצא איתי למרפסת, והאיש הזה ישב שם עם אשתו ואמר לה: "עכשיו היא עם אבא שלה, אין מה לעשות" משהו כזה, אבא לא כל כך זכר, וזה היה נשמע לו מוזר. הוא לא הבין באותו הזמן מה הוא אמר, רק אחרי שאמא ספרה לו כשהייתי בת 16, הוא חיבר את הדברים. אבא טען, שאז כבר היתה הפעם האחרונה, כי אני הפסקתי את זה. אני לא יודעת אם זה נכון. אולי זו היתה פעם אחת שהתחמקתי ממנו. אבא הבין שהוא נרדם בשמירה, הוא אמר לרינה כמה פעמים שזו אשמתו, כי אמא לא היתה שם כשזה קרה וזה קרה מתחת לאף שלו. אמרתי שזה קרה מתחת לאף של 40 אנשים שלא שמו לב והוא ענה ה 40 אנשים האלו, הם לא אבא שלך ולא אמא שלך. רינה הסבירה לו כמה פעמים שזה לא עניין של אשמה אלא עניין של לקיחת אחריות, איך הם עוזרים לי עכשיו להמשיך הלאה? אני נורא דאגתי לאבא, כי אמא לא הפסיקה לדבר, כמו תמיד. היא חזקה כזאת ודומיננטית. כל הזמן היא אמרה לי לא לדאוג להם, כי הם לא מרגישים אשמים. אבל ראו שאבא מרגיש אשם. אז התעקשתי כן לדבר על זה עם אבא. בסוף הפגישה היא פתאום אמרה משהו שהזכיר לי את עצמי, היא אמרה: "אני לא יודעת למה, אבל גם עכשיו אני לא כועסת עליו, אני לא מרגישה שום כעס". זה הזכיר לי את עצמי בטיפול שהבנתי שאני צריכה לכעוס עליו אם אני רוצה להמשיך הלאה. רינה אמרה לה - "את לא כועסת עליו, כי את פוחדת. כי ברגע שתכעסי עליו את תכעסי גם על עצמך, וזה תהליך שאת צריכה לעבור". בסוף רינה אמרה לי, את דואגת כל כך לאבא, אבל דווקא לאמא צריך לדאוג, כי התגובה של אבא היא אמיתית ונורמלית. התגובה של אמא בעייתית. רינה גם אמרה לאמא שהיא צריכה לטפל בעצמה ובדברים שקראו לה. זה שאני פותחת את זה, נותן לה הזדמנות לטפל בדברים שקראו לה.
רינה הציעה שגם הם יטפלו עם יעל, אני חשבתי שזה רעיון טוב שהם ידברו איתה. אבל אחר כך הרגשתי שאני מעדיפה למצוא להם מישהי/ מישהו מפה. גם כי יהיה להם יותר קל כשזה פה ולא בוידאו, וגם כי זה יותר קל כשאפשר לדבר עברית. אבל בעיקר, וזה ישמע מאוד אנוכי, אבל פשוט לא בא לי לחלוק אותה איתם. היא המטפלת שלי ואני רוצה שהיא תישאר שלי, יש לי הרגשה שיותר טוב שתהיה הפרדה ולא נהיה אצל אותו מטפל. חברה שלי מצאה לי מישהו, אולי טוב שהם ידברו עם יעל איזה כמה פעמים ואז ידברו עם מישהו אחר.
שלחתי אחר כך הודעה ליעל שזה מה שרינה הציעה ואם היא חושבת שאפשר לקבוע איתה שיחה, היא ענתה שאולי, אבל היא רוצה לדבר איתי קודם. ואז היא אמרה שהיא בסמינר כל יום מעשר עד שש, לכמה שבועות הקרובים. הייתי מעט בשוק. היא שאלה אם אפשר שנדבר בראשון, עכשיו יום שני! פתאום נראה לי כל כך רחוק לחכות עד יום ראשון, זה שבוע! שבוע! טוב, אני יכולה לחכות את זה, אני אסתדר איך שהוא.