במוצ"ש אחרי לילה קשה בין שישי לשבת, ישבתי לכתוב לאתי, לא חשבתי שאני אקריא לה את זה, אבל רציתי להוציא את הכעס שלי
אתי,
רציתי להגיד לך שחבל לי, חבל לי שאת לא חלק מהתהליך שאני עוברת בחצי שנה האחרונה. חבל לי שאת לא יודעת על זה כלום. חבל לי שאת לא רואה אותי בהצלחות הקטנות, חבל לי שאת לא מעודדת אותי ברגעים האלה. חבל לי שאת לא שם בנפילות הקשות שלי. חבל לי שאת לא שם לתת לי יד. חבל לי שאני לא יכולה להסביר את עצמי. לא מאוד חבל לי, כי אני אוהבת אותך, ואני מאוד שמחה שאת לא מסוגלת להבין.
פעם שעברה שדיברנו, סיפרת לי על מה שקרה עם דוד שלך כשהיית בת עשר. שברחת כשהוא ניסה לנשק אותך ואמא שלך לא האמינה לך עד שלאחותך קרה אותו דבר. היית מאוד אמוציונלית כשסיפרת את זה. ראו שהיה לך קשה קצת, שהלב דופק מהר פתאום.
את יכולה לדמיין שאת לא בת עשר אלא חמש? את יכולה לדמיין שהוא לא מתקיף אותך, אלה קונה את האמון שלך? תחשבי שאת יושבת לבד במרפסת של סבתא, תחשבי שהוא נכנס וסוגר את הדלת, תחשבי שאת תמימה ולא מבינה למה, תחשבי שעכשיו הוא מגיף את כל התריסים, תחשבי שאת מסתכלת עליו עם המון סמני שאלה. תחשבי שנהיה חושך, תחשבי שהוא שולף מסטיק בזוקה ומציע לך אותו. תחשבי שאת עדיין תמימה אז את אומרת כן. תחשבי שבמבטים בלבד הוא מדריך אותך מה לעשות בשביל הבזוקה. תחשבי שאת מבולבלת, אבל עוקבת אחר ההדרכות שלו ומידי פעם שואלת בשקט, מצביעה על התחתונים ושואלת אם הוא באמת מתכוון שתורידי אותם. תחשבי שהוא מתחיל לגעת בך. תחשבי שהוא נשען אחורה, עוצם את העיניים ומתענג על הגוף שלך. תחשבי שהוא מתחיל להיאנח. את זוכרת שאת בת 5? כי ילדה בת חמש לא אמורה לראות גבר נאנח, גם לא בסרטים. תחשבי שיש נקודה שכשהוא נוגע בה זה כואב, תחשבי שזה גורם לכל הגוף שלך לקפוץ, כמו מכת חשמל. תחשבי שבסוף הוא נותן לך את הבזוקה ואומר לך לצאת חזרה לסלון. תחשבי שאת פותחת את הבזוקה ולועסת אותה. תחשבי שהסוכר עוזר לך כי הגוף שלך רועד ובא לך להקיא. בסלון כל המשפחה שלך. כולם יושבים שם וצוחקים.
עכשיו תחשבי כל שבוע.
תחשבי שנגמרה התמימות, תחשבי שכל פעם שהוא סוגר את הדלת ומגיף את התריסים הלב שלך מתחיל לדפוק בהיסטריה. תחשבי שאת מנסה לחשוב אם את יכולה לברוח. תחשבי שאת לא בורחת. תחשבי שהוא מצווה עליך לשבת חזרה במבט אחד. תחשבי שאת מנסה להגיד לא. תחשבי שהוא לוחש לך שהוא אוהב אותך ושואל אם את אוהבת אותו. תחשבי שכל הזמן הזה הוא מהפנט אותך עם הבזוקה. תחשבי שבסוף את שוב מסכימה. תחשבי שאת יושבת עם כל הגוף מכווץ, תחשבי שאת מסתכלת על האצבע שלו ועוקבת אחריה, מקווה שהוא לא יגע איפה שכואב. אבל הוא תמיד נוגע שם. תחשבי שאת שומעת את כל המשפחה שלך צוחקת מהצד השני של הקיר. תחשבי שהוא שוב נותן לך את המסטיק. תחשבי שעד גיל שלושים ומשהו את בטוחה שהסכמת ושיתפת פעולה בשביל בזוקה. תחשבי להרגיש זונה, תחשבי להרגיש אשמה. תחשבי להרגיש פחד לדבר על זה כדי שלא יאשימו אותך.
תחשבי הדחקה
תחשבי שאת מתחילה טיפול והכל מתחיל לצאת.
תחשבי פלאשבק
ההבדל בין פלאשבק לזיכרון הוא כמו ההבדל בין האיכות של סרט משנות ה 20, לסרט תלת מימדי HD, ברזולוציה הכי גבוהה שיש. זה שגם מזיזים את הכיסאות כדי שתרגישי שאת ממש שם. כנראה שאף אחד אף פעם לא יוכל להכין אותך לפלאשבק הראשון שתחטוף, גם לא לשני או השלישי, או העשרים.
בפלאשבק הראשון שלי התחלתי להבין שהוא ידע מה הוא עושה. כי נזכרתי ברגע שהוא הגיף את כל התריסים. עד אז חשבתי שהוא לא הבין. זה התחיל לחזור אחרי הפגישה עם יעל. אז ניסיתי לברוח, ראיתי טלויזיה בווליום גבוה ולא כיביתי אותה עד שהתכוננתי לישון. כיביתי את הטלויזיה ואז זה תקף אותי. זה כמו גל ששוטף אותך, הוא מגיע עם כל הרגשות שהרגשת אז והיום. פחד, אדרנלין, רצון לברוח ולרוץ, בגידה, סכין בלב, הוא לא באמת אהב אותי, ההבנה שהייתי קורבן. הכל ביחד הסתכם לשבריר של שניה, לצונאמי של רגשות שתקף אותי, תוך כדי שהמוח משדר ב HD את הסרט.
צרחתי די! משכתי לעצמי בשיערות כל כך חזק, ונשענתי עם המרפקים על הדלפק במטבח שלי, כשהרמתי את הראש התמוטטתי על הרצפה. זה היה מזל, כי איבדתי תחושה בגוף. אז לא הרגשתי את הכאב של הנפילה, גם לא את הכאב ראש מאיך שמשכתי לעצמי בשיער, גם לא הרגשתי את האדרנלין של הפחד. פשוט לא הרגשתי כלום. היה שקט. שקט שאחרי הסערה.
חשבתי להתקשר אליך ולבקש לבוא לישון אצלך, אבל מן הסתם לא יכולתי לזוז, אז גם לא יכולתי להתקשר. אחרי שבוע נפגשנו, כנראה שראו הכל על העיניים שלי, כי בשניה שראית אותי שאלת אותי בבהלה מה קרה. בלי הרבה כח עניתי לך שקשה לי התהליך הזה. כנראה לא שמת לב, אבל יצא שהתגובה הראשונית שלך היתה להטיח בפני שנראה לך שאני נהנית מזה. אני נהנית מזה כי אחרת איך אני יכולה להסביר את זה. בהמשך אמרת לי שאין זמן, ואת חייבת להגיד לי שאין זמן. אבל תחשבי על החיילים הלומי הקרב שהיו פה בקיץ, תחשבי שמישהו מהם היה מדבר איתך שבוע אחרי הפלאשבק הראשון שלו, היית אומרת לו שהוא נהנה מזה?
תחשבי להפסיק לאמין באלוהים. תחשבי לשאול שאלות ולהפסיק להאמין שעם כל אתגר בחיים שלנו אנחנו יכולים להתמודד, כי אם זה ככה אז למה ביום רביעי האחרון התאבד הכבאי מהפיגוע בבית ליד? הוא היה אז בן 22 לפני 15 שנה. בחודש האחרון הוא קיבל פלאשבקים ואמר שהוא לא יכול יותר. הוא התאבד ויש לו שלושה ילדים. תחשבי לעבור משבר באמונה ואין לך עם מי לדבר על זה.
אני רק צריכה ממך חיזוקים חיוביים עכשיו, אני צריכה שתעזרי לי להמשיך ולהאמין, אני לא צריכה שתתני לי על הראש, אני נותנת לעצמי מספיק על הראש. אני רק צריכה לחזור להאמין, בעצמי באלוהים ובדרך.