אני מרגישה שכל מה שעשיתי בשלוש שנים האחרונות בשניה התנפץ לי בפנים. הצעקות שלה היו חזקות מתמיד, היא היתה כמו צל, צל שחור. אי אפשר היה בכלל לראות אותה. גם הילדה היתה שחורה, גם אותה אי אפשר היה לראות. ניסיתי לקרוא לה שתבוא אלי ושתלך מהשחורה, אבל היא לא הלכה, היא לא זזה, אולי היא בכתה, אני לא זוכרת. אבל היא לא בוכה, היא תמיד שותקת. כן, נראה לי שכמו תמיד היא סתם שתקה וזהו. היה לה שיער יפה, בקבוקים כאלו עם סיכות מקדימה. היא יפה אין מה לומר, אבל היא נעלמת. אי אפשר לראות אותה כי היא כמו צל, היא לא ממש ילדה אמיתית. היא צל של ילדה שפעם חיה.
אין לי כח יותר, הנפש שלי נגמרה. אם היא התחברה לגוף בשלוש שנים האחרונות אתמול היא עזבה, אני מרגישה את הכאב ולא יודעת איפה היא עכשיו, מה שבטוח זה שהיא לא חזרה. עוד לא.
הלוואי שהיה מישהו בעולם שהיה מאמין לי, שהיה מבין אותי, שלא מתייחס לזה בקלות דעת של זה עבר ועכשיו מה הלאה. אין הלאה. אין מוצא לדרך הזאת, אולי אף פעם לא היה.
בא לי לסגור את עצמי באיזה מוסד שיטפל בי, בא לי לנוח מהלחץ של העולם, בא לי לנוח מעצמי. בא לי לברוח מהגוף, להתנתק. בא לי שמישהו יגיד לי שמותר לי להרגיש ככה.
נמאס לי שהשחורה כל הזמן צועקת לי שאני אפס, נמאס לי שאני לא יכולה להפסיק אותה, למה היא לא שותקת כשאני מבקשת.
למה אני לא יודעת להגיד לא, אולי היא צודקת. אני אפס