קוראים לי רונה, אני בשנות השלושים לחיי, מישראל ועכשיו גרה בניו יורק.
כשהייתי בת 5, כשעדיין כולם קראו לי רוני, עברתי את זה. עד היום אני לא אוהבת לכתוב את המילים האלו, אבל הייתי אחת מהסטטיסטיקה שמפרסמים ביום האישה הבין לאומי, עברתי התעללות מינית.
הוא היה קרוב משפחה שלי, קרוב רחוק כמו שקוראים לזה בארץ. בכל זאת הייתי פוגשת אותו די הרבה יחסית לקרוב רחוק. כי סבתא היתה מזמינה אליה את כל החמולה כל יום שישי בצהרים. כולם תמיד היו יושבים במרפסת בהתחלה, עד שלקראת אחרי הצהריים כולם עברו לסלון. כולם חוץ ממני. וגם ממנו.
הסיפור הזה מתחיל בניו יורק, שנת 2016, לפני חודש חגגתי יום הולדת עם שישה חברים קרובים שהכרתי במהלך השנתיים וחצי שאני גרה כאן. בחרתי אותם אחד אחד בפינצטה, כי תמיד יש לי פחד שיקרה לי "הקיץ של אביה". אז כדי להימנע מזה אני דואגת להזמין אנשים שיגיעו, ולהנמיך ציפיות.
אחד החברים הוא ג'ון, בחור שהכרתי פה די מהר אחרי שעברתי לכאן. בקשר בינינו תמיד היה מוזר, הוא תמיד התנהג כאילו הוא מעוניין בי ואף פעם לא עשה עם זה שום דבר.
אני כבר החלטתי לחזור לארץ, כי חשבתי שאני רוצה להתחתן ונראה שפה אין פונטציאל.
ואז הוא נזכר.
כבר סגרתי פינות עם העבודה, ובליל חמישי אחד הוא ליווה אותי הביתה. להבדיל מכל פעם אחרת שהוא ליווה אותי הוא החליט לעלות. הוא החליט, כי לי כמו שאפשר להבין מהפתיחה, אין קול. אז הוא בא אלי הביתה. לא קרה יותר מידי, אבל קרה מספיק.
ביום ראשון הוא כבר הזמין אותי לפיצה. בעולם שלי כשגבר נותן לך, אפילו אם זה רק פיצה, את צריכה לתת לו בחזרה. אז הוא שוב עלה אלי הביתה.
לא רציתי. וגם הייתי במחזור. רציתי להגיד לו שזה מוקדם לי ולא הצלחתי.
אז השחורה התעוררה.
היא מלווה אותי כבר למעלה מעשר שנים ותמיד כשהיא מתעוררת זה סיוט. כי היא לא מפסיקה לצרוח עלי שאני אפס וכולם יכולים לדרוך עלי. כל מי שרוצה.
פעם היא אמרה לי שהיא עושה את זה כי אכפת לה ממני, כי היא לא רוצה שאני אתן לאחרים לדרוך עלי, אז היא מנסה לדחוף אותי לדבר.
באותו הלילה, אמרתי לה שאם היה לה אכפת ממני היא היתה מנסה לעזור לי על ידי חיזוקים חיוביים ולא על ידי הצרחות שלה! לרגע היה נדמה לי שהיא הבינה. לשניה היא היתה בשקט. אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו שזה מוקדם לי. יותר מזה, רמזתי על מה שקרה לי כשהייתי ילדה ואמרתי לו שקשה לי להגיד "לא".
הוא התנהג לרגע כאילו הוא הבין, אבל אז הוא שחרר צחוק והמשיך..
אז יצאתי מהגוף.
זו פריבילגיה שיש רק לבנות כמוני. מתת אל. את יכולה לצאת מהגוף כשרע לך ואז את לא מרגישה כלום. רק אחר כך.
בסוף הוא הבין. כי פשוט כבר לא הייתי שם יותר. הייתי כמו גופה.
כשהוא הלך, לקחתי מספריים והתחלתי לחתוך את הזרוע. כל כך הרבה זמן עבר מאז הפעם האחרונה, שאיבדתי את המיומנות שלי. אבל זה כמו לרכב על אופניים, מהר נזכרים.