היא תמיד היתה יושבת שם, בנקודה הקבועה שלה, בעולם החשוך שלה, על סלע על שפת הים. תמיד היא נראתה לי מהורהרת וכועסת על העולם והחיים. הכל שחור בעולם שלה, גם היא. לפעמים היא היתה זורקת אבנים למים.
יש לה הומור, אבל הוא מר וציני.
יש לה גוף מושלם, אתלטי אבל נשי. השיער שלה קצר, ותמיד אסוף עם סיכות מקדימה. היא בחורה יפה, אין שאלה. תווי הפנים שלה סימטריים ויפים, גם העיניים שלה יפות, אבל המבט שלה יכול להקפיא לך את הדם.
היא שחורה, שחורה כמו צל, אבל זה לא צל שאי אפשר לראות, זה צל בעל נוכחות. הבגדים שלה צמודים ושחורים כמוה, כמעט ואי אפשר להבחין מתי נגמר השרוול ומתחילה היד.
יש לה אקדח, היא מיומנת ויודעת לירות ישר למטרה. היא אף פעם לא מהססת להשתמש באקדח שלה. אין לה יותר מידי מצפון. כי כולם בעולם הזה רעים. ונצלנים. אתה צריך להיות חזק ולהגן על עצמך, אחרת יפגעו בך. העולם הזה מתחלק לחזקים וחלשים, מנצלים ומנוצלים, פוגעים ונפגעים. אז היא תמיד שמרה על עצמה עם האקדח שלה. מול כל מי שחשב שיכול לפגוע בה.
אני לא זוכרת מתי פגשתי אותה לראשונה. לדעתי עברו כבר עשר שנים. זו בהחלט לא היתה הפגישה הכי נעימה, היא מסוג הבנות שעדיף שיהיו בצד שלך, הכי בטוח. סלדתי ממנה, פחדתי ממנה, הערצתי אותה ורציתי בקרבתה, רציתי את ההכרה שלה. האמת רציתי את הבטחון שלה. היא מסוג הבנות שיתנו לך בטחון לידן. אין בה טיפת פחד או חולשה. אבל זה לא משנה עד כמה תרצה בקרבתה, כי היא זאב בודד. אין לה אף אחד, היא תמיד לבד. אף אחד לא רשאי להתקרב, ובטח שלא לדעת את מה שיש לה בלב.