הי רוני,
רציתי לספר לך שנזכרתי היום. אני זוכרת. אף פעם לא שכחתי, אבל היום אני יכולה להסתכל כל הדברים עם יותר חמלה. פתאום יכולתי לראות את המציאות אחרת.
את כן ניסית להימנע מזה, רוני. ניסית להגיד "לא". הוא שכנע אותך בסוף, בכל מיני דרכים שהתביישת בהן, בגלל זה הרגשת אשמה אחר כך כשגדלת. בסוף את הרמת את החצאית, והורדת את התחתונים.
אבל כן ניסית להימנע ולהגיד "לא". תמיד אני מאשימה אותך שקיבלת בהכנעה, אבל את לא היית כנועה, אולי זה הרצון לְרַצּוֹת או שסתם נגמר לך הכח.
אני גם זוכרת את היום שנכנסת אל המרפסת וחגי* היה שם. לרגע פחדת, כי האיש הזה היה בבית. אבל אז ידעת שאם חגי גם במרפסת הוא לא יעשה כלום. ידעת שזה סוד. אני לא יודעת איך הבנת את זה. כמה פעמים זה היה צריך לקרות כדי שתלמדי את זה?
הכי אני זוכרת את הפעם שניסית לסמן לאבא. תמיד הרגשתי פספוס כשנזכרתי בזה. אבל מה שחשוב זה שאני לא יכולה להאשים אותך. כי מה שיכולת לעשות, את עשית. אני לא זוכרת אם זו היתה הפעם האחרונה כשניסית לסמן לאבא, הלוואי ויכולתי לזכור, אבל יכול להיות שהוא הבין שאת קרובה לדבר והפסיק. אולי מגיע לך הרבה יותר קרדיט משאני נותנת לך.
*אח שלי