יש משהו שלא בא לי לכתוב, כאילו… אני מקוה שאף אחד לא יקרא את זה. מפחיד אותי הקשר עם יעל, מפחיד אותי שאני נקשרת אליה. ככל שאני נקשרת אליה יותר, יותר בא לי לברוח. אני מכירה את עצמי, סוג של זאב בודד, אתה יכול להתקרב עד גבול מסויים. אם אתה חוצה את הגבול, אני בורחת. בורחת לפני שהצד השני יברח. במקרה של יעל היא לא תברח כנראה, אבל אני עדיין רוצה לברוח. יום אחד אני אצטרך לסיים את הטיפול הזה ואני מעדיפה שכמה שיותר מהר. אני מפחדת להתגעגע אליה או להיות תלויה בה. יש לי קטע מוזר שאני כל הזמן משחזרת את הפגישות איתה בראש. אני לא יודעת למה אני לא יכולה לשחרר את זה. להיות שם רק כשאני שם. למה אני חושבת על זה בין לבין. אין סיבה.
את הדברים שבא לי לספר, לא בא לי לספר לה. את הדברים שאני רוצה להוציא מעצמי, של מה היה שם, לא בא לי להגיד אצלה. נראה לי שכבר נמאס לה להקשיב לבכיינות שלי.