אני מנסה לחשוב למה לקחתי כל כך קשה את מה שאתי אמרה לי. זה לא מאוד אופייני לי. מעולם לא התפרקתי כמו שבכיתי שבוע שעבר אצל יעל, בגלל משהו שמישהו אמר לי. אבל אני חושבת שזה טוב שהיא ראתה אותי במצב הזה.
אני חושבת שביום שני, הלילה שלפני שדיברתי עם אתי הרגשתי כל כך טוב ובאיזה שהוא מקום רציתי לשמח את אתי כשנפגשתי איתה. רציתי שהיא תראה שהטיפול אצל יעל עוזר לי. אבל יותר מזה, רציתי את הגב שלה להמשיך ללכת ליעל. אומנם אני מרגישה שזה עוזר לי ללכת ליעל, אבל בכל זאת, אני מרגישה שאני צריכה תמיכה מבחוץ להמשיך ולא לברוח. אני מחפשת מבחוץ את האישור להמשיך את הטיפול הזה.
אני מחפשת את ההכרה מאחרים, כי בהיגיון שלי אני לא מצליחה לתפוס איך יכול להיות שמה שקרה משפיע עלי כל כך. אני אומרת לעצמי שכל התאים בגוף שלי כבר התחלפו מאז וזה אפילו לא אותו גוף. כל כך הרבה שנים עברו וזה כל כך חסר חשיבות. למה זה משפיע עלי היום?
אני מבינה שאתי לא התכוונה ואני אפילו מבינה את השאלה שלה שכנראה נבעה רק מכך שזה דבר שקורה שבנות שעברו את זה מעדיפות להיות עם נשים. אולי היא היתה צריכה להיות טיפה יותר רגישה בטון דיבור שלה ובצורה שהיא שאלה את זה, אבל בתכלס זו שאלה לגיטימית. אני יודעת שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני. אני אפילו לא חושבת שזה לא בסדר שהיא שאלה את זה ושיש סיבה שאני אדבר איתה על זה ואגיד לה שנפגעתי.
העניין אצלי הוא שגם אם אני רוצה לדבר, אני רואה את המציאות בצורה של חזקים וחלשים. אלו שיותר חלשים ממני, אני מאוד מגוננת עליהם. אני תמיד עוזרת להם מאוד ומנסה לדחוף אותם להאמין בעצמם ולהצליח. אבל אלו שיותר חזקים ממני, מולם אני חוזרת להיות ילדה קטנה. את אתי אני רואה מאוד חזקה! יותר מכולם. ומולה אני ממש מפחדת להתעמת.
אני שמחה שהתחלתי את הטיפול הזה, אני אפילו שמחה שזה כואב ושהדברים יוצאים עכשיו. אני צריכה ללמוד לקבל את זה שרק אני צריכה לתת לעצמי גב. אני צריכה לעשות מה שטוב לי ולהפסיק לחלום שיום אחד אמא שלי תגיד לי שהיא מבינה אותי.
אני באמת חושבת שיעל מדהימה וזה לא קשור אליה. זה הרעיון של לבקש עזרה שקשה לי. אני אף פעם לא מבקשת עזרה. בכל תחום בחיים.
אני יודעת שזה לא נכון ואני מבינה שזו חוזקה לבקש עזרה. אבל בראש שלי אני מרגישה שנכשלתי איפה שהוא בדרך אם אני צריכה לבקש עזרה. כשאני חושבת על עצמי, אני חושבת על עצמי בתור שורדת. כאילו לא משנה מה יקרה, אני אסתדר. אני אציל את עצמי לא משנה מה קורה.
לבקש עזרה זה להודות שנכשלתי להציל את עצמי, ואני סומכת רק על עצמי. אני לא סומכת על אף אחד אחר, אף אחד לא יגן עלי ולא יציל אותי.
כל המשפחה הגדולה שלי, איזה ארבעים אנשים ישבו בחדר ליד, כל יום שישי ואף אחד לא שם לב שהוא סוגר את הדלת כל פעם. כשאני שם. זה מטריף אותי.