אחרי שקצת הייתי אופטימית אתמול וכתבתי את מה שכתבתי על הילדה ואולי טיפה הרגשתי אופטימית, נפגשתי היום עם אתי. אתי ששלחה אותי ליעל.
היא שאלה אותי אם אני עדיין הולכת ליעל ואמרתי שכן. אחר כך היא שאלה אותי אם אני יוצאת עם מישהו? עניתי שלא. אז היא שאלה אותי אם פעם חשבתי על נשים?
אחרי שניה של שוק, עניתי לה מאוד ברור, אין לי מושג מאיפה היה לי אומץ, "יש לי בעיה עם מגע, ואני לא יכולה לדמיין שגם אישה תיגע בי".
אחר כך כעסתי, לא כי זו לא שאלה לגיטימית, אלא כי זו ההרגשה שהנשים שאני רואה אותן כחזקות, כמו אתי מנסות… מתייחסות להכל בביטול. זה הניסיון שלה למצוא פתרון אחר למה קשה לי לצאת עם גברים. פשוט לא להכיר בזה שבאמת קשה לי. אולי היא אפילו היתה מעדיפה שאני אגיד כן, כי זה הסבר יותר פשוט.
אין לי בעיה עם גברים ואני כן נמשכת אליהם. אבל אני מפחדת, זו האמת. אני ממש מפחדת, וכשהייתי עם ג'ון היה בו משהו מאוד חייתי ובהמי, וזה הגעיל אותי. זה משהו שנראה לי כמו רק תאווה של גברים. העניין הוא שמחר אני נפגשת עם יעל וכל כך לא בא לי לדבר איתה על זה, אבל בא לי לבכות. אני כל כך מנסה להרשות לעצמי לתת לרגשות של מה שקרה מקום כדי לשחרר את זה. דברים כאלה מחזירים אותי אחורה, להרגיש שאולי הן צודקות, המנהלת שלי, אמא שלי ואתי. אולי כלום לא קרה לי.
אחרי שכתבתי את זה, שוב חתכתי את עצמי…