ביום שבת דיברתי עם מורן ותוך כדי הבנתי שהילדה הזאת חכמה, היא היתה חכמה ואני ברת מזל שהיא היתה חכמה, כי היא באיזה שהוא שלב ידעה לא להיות לבד כשהוא היה בסביבה וככה היא הגנה על עצמה.
אני מרגישה שכל השנים חשבתי שלהתעסק בעבר ולתת מקום לרגשות האלו זו חולשה. אז נעלתי את הילדה הזו יחד עם הכאב באיזה חדר חשוך שהם לא יוכלו לצאת ממנו וניסיתי להמשיך. אבל היה להם כח רצון חזק, אז מידי פעם הם היו מצליחים לפרוץ החוצה וכל פעם זה היה עצמתי יותר. עם יותר, הרבה יותר כח. בסוף הייתי מתאפסת ונועלת אותם שוב. כל פעם עם מנעולים חזקים יותר, כדי שלא יוכלו לצאת. זה נתן לי הרגשה שאני חזקה. כי אני לא בוכה, לא מדברת ולא מתעסקת עם זה. אבל דווקא עכשיו אני לומדת שזה הפוך. אם נותנים להם לצאת החוצה ונותנים להם מקום אז הם יכולים באמת ללכת למקום אחר וכבר לא צריכים לרדוף אחרי.
אני לא יודעת אם אי פעם אני אתחבר לילדה הזו, אם אי פעם אני ארגיש קשר אליה. אבל אני מרגישה שהיא הולכת עכשיו, היא תחייה את החיים שלה ואני את שלי. כל אחת תשלים עם מה שהיא עברה, כל אחת תקבל את זה ותמשיך הלאה בחיים שלה.
מידי פעם נפגש, בלי כעס ושנאה, רק עם הבנה, יותר הבנה, קבלה והכלה.
את הילדה דרך אגב, העברתי לחדר חדש בחודשיים האחרונים. ליד החוף של השחורה. זה חדר יפה בגודל בינוני. יש שם מיטה גדולה ורכה. על הרצפה ליד הדלת, יש את הבית בארביות שלה. יחד עם עוד משחקים של ילדים ופאזלים. מידי פעם הייתי באה לשבת לידה כשהיא שיחקה. אבל היא אף פעם לא הסתכלה עלי וגם לא דיברה. היא נראתה חסרת חיים כל הזמן. היא לא הראתה רגשות של כעס או עצב או שמחה. היא היתה חסרת חיות וראו שהיא היתה טראומטית ושהיא מרגישה נבגדת ועייפה.