(16) אטימות

סיפרתי ליעל אתמול על החלום ונסיבותיו. סיפרתי לה על מנהלת שהיתה לי כשהייתי בת 22 והייתי מאוד קרובה אליה. יום אחד החלטתי לספר לה שעברתי את זה, כי הייתי צריכה עזרה. היא היתה האדם השני שבאתי אליו כדי לבקש עזרה. ישבתי שם, זו כבר היתה שעת ערב. בקול רועד, כשאני מכריחה את עצמי לא לבכות ולא לדמוע, ישבתי במשרד שלה וספרתי במילים לא הכי ברורות, כי עד היום אני לא משתמשת במילים האלו. אז אמרתי שכשהייתי ילדה היה לי קרוב משפחה שהיה פוגע בי. בתגובה היא צחקה ואמרה: "אז מה? את יודעת כמה בנות עברו את זה?" . סיפרתי ליעל גם על אמא שלי,האדם הראשון שבאתי אליו לבקש עזרה. כשדיברתי איתה בגיל 16 התגובה שלה היתה: "אני יודעת מי הוא היה, מה הוא עשה לך?" לא יכולתי להמשיך את השיחה הזו באותו הרגע, כי הרגשתי נבגדת, אז רק בגיל 28 המשכתי אותה. אמרתי לאמא שלי שאני מרגישה שהיא חושבת שזה לא סיפור, מה שקרה לי. היא ענתה, "אני באמת חשבתי שזה לא סיפור." אמרתי ליעל שאני חושבת שהן צודקות ושאני ממש שופטת את עצמי על זה שאני באה לטיפול אצלה. יעל ניסתה לשכנע אותי ולהסביר לי שאני טועה ומשהו כן קרה לי. זו פעם ראשונה שמישהו אומר לי את המילים האלו. אחר כך סיפרתי לה את החלום. אמרתי לה שאני גם מפחדת להקשר אליה. הרשתי לעצמי להיפתח אליה פעם ראשונה, כי הבנתי שיש סיבה, שאולי עכשיו אני לא יודעת אותה, אבל עכשיו אני צריכה לתת את המאה אחוז שלי בטיפול הזה. היא אמרה לי שאני מאוד מיוחדת ושיש לי את הדרך שלי להתחבר ושזה יפה. באמת חייכתי אליה, והיא גם חייכה אלי בסוף. היא גם נתנה לי חיבוק.

אני תמיד סקפטית על אנשים, אבל אולי היא לא משקרת, אולי אכפת לה ממני. אני גם לא חושבת שהייתי חולמת את החלום הזה אם לא היתה סיבה.

הקודם הבא