אתמול היתה שמחת תורה, היה מאוד שמח ונורא נהניתי. מרוב שרקדתי ממש כאבה לי הרגל בבוקר. אבל בכל זאת הלכתי עכשיו לשיעור בלט של קייט, שהוא בלי קשר קשה לי ומעל הרמה שלי, אז אני מנסה להימנע ממנו. אבל היה ממש טוב! פתאום, כשלמרות כל הכאבים הגוף עשה הכל כדי להצליח בשיעור, אמרתי לעצמי: "תראי מה הגוף שלך מוכן לעשות בשבילך, ואיך את מתייחסת אליו" כבר הורדתי חמש קילו בחודשיים האחרונים. המחזור שלי מתחיל להיות מוזר והגוף עכשיו נלחם בשיעור, לא משנה מה. לפני השיעור הרגשתי שאני הולכת על סכינים מרוב כאב. אבל כשרקדתי כאילו כלום. הכאב נעלם והגוף נתן את הכי טוב שלו, כאילו אין שום כאב. אני צריכה להעריך את זה, כי זה לא מובן מאליו. אני לפעמים מרחמת עליו, על הגוף שלי. הוא כל כך מנסה לרצות אותי, ואני כל כך מתעמרת בו. כמו מחלה. וכל אחד אחר היה חולם לגוף כזה, כי הוא יפיפה אמיתי, ובפרופורציות, והעניים והשיער והחיוך הכל מושלם. הוא חזק ולא נגמרת לו האנרגיה. והוא סקסי, והכל מושלם בו. והוא גמיש והוא פייטר. אני אפס לידו, זו האמת. אני חזקה על חלשים. כי החולשה היחידה שלו זו אני, ואני מתעללת בו. אז אכלתי עכשיו ארוחת ערב, בלי תלונות, והגוף קצת היה שמח. אפילו הקיבה לא התלוננה שכבד לה. הקדשתי את הארוחה הזו לגוף שלי, כי זה מגיע לו. מגיע לו קצת יחס אוהב.
----------------
לא רציתי לדבר על המשקל עם יעל, אבל היא שאלה משהו אז כבר סיפרתי לה, וזה מדכא אותי שדיברתי על זה. הבעיה שאם אני מספרת על זה, אני תמיד מרגישה שלא יאמינו לי. אז אני עוד יותר לא אוכלת אחר כך, כדי שלא יחשבו שאני משקרת. היא אמרה לי כל בוקר או ערב, כשאני מתקלחת או מצחצחת שיניים להגיד לגוף שלי שאני אוהבת אותו ושאכפת לי ממנו. להגיד לו בוקר טוב, לדבר אל הידיים והרגלים וכו'. אז יצאתי משם ואמרתי לגוף שלי שאני שונאת אותו! ובעטתי חזק ברגל אחת עם הרגל השניה. זהו, אני אתחיל מחר בלי נדר.