היה לי רגע היום שהסתכלתי במראה על העיניים שלי. פתאום כאילו הסתכלה עלי מישהי אחרת, בוגרת יותר. כאילו התבגרתי פתאום. היה לי מבט של מישהי שיודעת משהו אחר, שעברה והתפתחה. משהו מוזר, סתם זה מוזר.
--------------
היה לי ממש קשה אחרי השיחה עם יעל אתמול. אני מרגישה נורא חשופה וקשה לי עם זה. במקום להתעלם כמו שאני רגילה, אני פותחת ומתפלשת בפצע הזה, שהייתי רוצה שכבר יהיה סגור הרמטית. אבל זה כנראה אף פעם לא הגליד אז זה שורף, כמו ששמים אלכוהול לחטא פצע, זה שורף ואז זה נרפא. אני מקוה שזה יסגר לתמיד הפעם. נמאס לי מזה, ונמאס לי מזה שמישהי מכירה אותי כל כך. קשה לי שהיא יודעת עלי כל כך הרבה. אומנם היא מאוד מכילה ומקבלת ולפעמים נדמה לי שבאמת אכפת לה ממני ולא רק כי זו העבודה שלה. אולי היא בחרה בעבודה הזו כי אכפת לה. כי היא בן אדם טוב.
--------------
לא בא לי ללכת לעוד פגישה עם יעל, לא בא לי לדבר וגם אין לי מה להגיד כשאני שם, אני רוב הזמן שותקת. אחרי הפגישות האלו אני גם לא ישנה כמה לילות, זה ממש מתיש אותי.
אני שוב לא ישנה, בא לי לנער את עצמי, בא לי לתת לעצמי כאפה לפנים ולהגיד לעצמי: "מה נסגר איתך?! מה רע לך?!
אני מרגישה לא מושכת.
הפגישות האלו עם יעל גומרות אותי, אני לא מסוגלת לדבר אצלה וזה מוריד לי עוד יותר את הביטחון כשאני רואה כמה אני סגורה.
אף אחד לא מסתכל עלי, ככה אני מרגישה.