למחרת הסכמתי לפגוש את ג'ון בבואלינג גרין, ליד המזרקה לאכול שם צהריים.
ככל שאני חושבת על זה יותר, אני כועסת על זה יותר. תודה לאל לא כועסת על עצמי ומאשימה את עצמי. עשיתי את המקסימום שיכולתי, ברגע הקשה ביותר סיפרתי לו את האמת. סיפרתי לו מה עברתי. אפילו סיפרתי לו שהייתי חותכת את עצמי. אפילו אמרתי לו שאני לא אומרת ולא מדברת כי אני מרגישה שאף אחד לא מקשיב לי. ושהייתי אומרת לאיש הזה "לא", אבל הוא לא היה מקשיב. אמרתי שזה מהר לי מידי. אחרי כל זה הוא המשיך. זו בגידה באמון, אף אחד לא עשה את מה שהוא עשה עד היום. כל מי שיצאתי איתו ידע לכבד את זה. כבר התוודיתי בעבר מול גברים כשהיה צריך והם היו אחרת. כולם כיבדו אותי ואת הזמן שהייתי צריכה. הוא לא כיבד אותי אי אפשר לסמוך עליו.
הגוף נכנס להיסטריה מוחלטת היום כשנפגשתי איתו, היסטריה מטורפת, הוא רעד. הלב דפק ולא הצלחתי לנשום ממש. פתאום הבנתי לרגע, שהגוף נשאר לבד, מכל הכיוונים, הוא כמו פח אשפה, כולם פוגעים בו. הוא נכנס להיסטריה מוחלטת. אי אפשר היה להרגיע אותו, רק להגיד לו שאני מבינה שהוא מרגיש סכנה, אבל הוא לא בסכנה באמת.
ג'ארד כזה מותק. כזה בן אדם טוב. יש אנשים טובים בעולם. השבוע ראיתי את הטוב שבאנשים. ראיתי הרבה רוע, וראיתי הרבה טוב. כמו יוסף הצדיק שהיה צריך לרדת למצרים עם הישמעאלים, אבל בדרך היה לצידו בשמים. אולי אני יורדת לחושך עכשיו, אבל בדרך יש הרבה בשמים, הרבה סימנים קטנים שיש גם טוב בעולם ולא הכל חשוך. הלוואי שהבורא ישמור על העולם הזה טוב, ושרק יהיה יותר טוב. שמכל אדם יצא רק הטוב שלו, זה יהיה עולם יפה.
"יש לי סיכוי להינצל, אני יודע, כבר עכשיו אני פחות כועס"
אביתר בנאי