אני מתחילה להרגיש כעסים. תמיד היה לי חשוב להיות בסדר, לא הרשתי לעצמי להרגיש או לפחות להודות שאני כועסת. לא הרשתי לעצמי לבכות, חשבתי שכשאני לא בוכה אני חזקה. אבל האמת שיש בי יותר כעס משאני מוכנה להודות. אני כועסת על אמא שלי שבהרבה יותר מידי פעמים והזדמנויות, כשכל המשפחה ישבה יחד, (כל השבט), תמיד מצאה הזדמנויות לספר עליו סיפורים מצחיקים, ותמיד אותם סיפורים מפגרים.
לא משנה אם זה היה רלוונטי לנושא השיחה, למה היא היתה צריכה להזכיר אותו בפורום הזה כשאני שם? זה דבר אחד שקרה מה שקרה והיא לא היתה שם. בזה אני לא יכולה להאשים אותה, כי אי אפשר להשגיח על ילדים 24 שעות. זה דבר אחר שהיא לא מצליחה להבין את הכאב שלי, זה הסרט שלה בחיים ואני מבינה גם את זה, למרות שקשה לי עם זה והלוואי והיתה לי קצת הכרה ממנה.
אבל זה כבר ממש מעצבן ומרתיח את הדם שהיא מספרת עליו סיפורים מצחיקים! כי זה כבר לסובב את הסכין בלב. יש שם סכין ואת יודעת שיש שם סכין, אז במקום לעזור לי להוציא את הסכין את מסובבת לי אותה בלב.