(32) גישת המפקדות בצבא

סיפרתי היום ליעל שאני מנסה לשיר לילדה כדי להרגיע אותה. היא אמרה שזה נחמד שאני עושה את זה, אמרתי לה שזה המעט שאני יכולה לעשות אחרי כל השנים. אז היא ענתה שלא אני פגעתי בילדה, אני פשוט לא ידעתי להתמודד איתה, אבל לא אני פגעתי בה. אני קצת מרגישה שכן פגעתי בה ולכן אני מרגישה חרטה. אבל נראה לי שיעל אולי צודקת הפעם. זה היה גדול עלי ולא הייתי הכתובת שלה. כלומר הייתי הכתובת היחידה שלה, כי לא היתה לה ברירה, אבל לא תפקדתי טוב. קצת כמו שאמא שלי לא ידעה מה לעשות כשאני דיברתי איתה לראשונה ואולי עד עכשיו. אבל אני לא אשמה, גם בזה אני לא אשמה. ניסיתי לעזור לה, ניסיתי לבקש עזרה. ברוך השם שעכשיו יש לי עזרה. יעל עוזרת לי לעזור לה. גם אם היא לא ממש יודעת. כלומר היא לא אמרה אף פעם לכתוב לה את השיר. בעצם היא כן אמרה לי לכתוב לה מכתב, אז אולי היא כן יודעת.

לא בא לי להיפגש עם אתי. אני מרגישה שאתי היא כמו המפקדת בצבא שתצרח עליך לקפוץ מעל הקיר. בצעקות היא תנסה לדרבן אותך ועם רעל בעיניים היא תדחוף אותך לשבור את המחסום ולקפוץ. יכול להיות שזה ידרבן אותך ותצליח, ויכול להיות שזה ייאש אותך. יעל היא יותר בקטע של חיזוקים חיוביים. היא תדחוף אותך להאמין בעצמך גם אם אתה לא מאמין לאף מילה שהיא אומרת, עד שבסוף היא תשטוף לך את המוח ותתחיל להאמין. היא תיתן לך מחמאה כשאתה קופץ מעל הקורה הנמוכה, עד שבסוף תעבור גם את הקיר. לשתיהן יש כוונות טובות ואולי עם שתיהן תקפוץ בסוף מעל הקיר, אבל אם זו רק אחת שתעביר אותך את הקיר, זו תהיה יעל. הגישה של אתי זורעת פחד ואין בזה טוב. זה לא מתאים לי.

נכון שאני לא מקשיבה ליעל כשהיא נותנת לי מחמאות והרבה פעמים אני מבינה שזו סוג של טקטיקה. אבל בסוף זה משפיע עלי, עוזר לי לבטחון, ועוזר לי לאהוב את עצמי. לדוגמא, אתי היא זו שדחפה אותי כל הזמן לקנות בגדים יפים, לפי הסטייל של ניו יורק, אבל תמיד כשפגשתי אותה, חששתי מה היא תחשוב על מה שאני לובשת והיא אף פעם לא היתה מרוצה. עכשיו עם יעל, כשהיא נותנת לי מחמאות על איך שאני מתלבשת, זה נותן לי דחיפה לרצות להשקיע יותר. פתאום אני גם פתוחה יותר לקבל מחמאות.

זה מוזר וגם קצת מביך לכתוב, אבל הרבה פעמים לפני שאני נפגשת עם יעל חשוב לי להתלבש יפה ולשים איזו שרשרת מגניבה, כי נחמד לי שהיא נותנת לי מחמאות על הבגדים והשרשראות שלי. פתאום גם אתי מחמיאה לי, כי פתאום כיף לי יותר להתלבש יפה ואני לא מחביאה את עצמי. מאתי תמיד הייתי חוטפת על הראש, כבר החלפתי את כל הארון שלי, אבל זה היה לטפל בתוצאה. בפנים הרגשתי חוסר בטחון ולא רציתי שיראו אותי. אתי הרגישה את זה, ולכן היא המשיכה להעיר לי. אבל היא לא הבינה את זה. היא לא רואה את התהליך, היא יכולה לדבר איתי על הפוטנציאל, אבל היא לא רואה את הדרך.

הקודם הבא