קשה לי לכתוב את זה, אבל אני מרגישה שאני לא רוצה לפגוש את אתי, לפחות לא בזמן הקרוב. מאוד לא רציתי להיפגש איתה היום, אחרי הפגישה הקודמת. הדבר היחיד שמשמח אותי אחרי הפגישה איתה היום, זה מה שמה שהיא אמרה עבר מעלי ולא היה לי אכפת. אבל עדיף שאני לא אפגוש אותה. היא אומרת לי את הדברים שאני חושבת על עצמי. לכן, פעם אם היא היתה אומרת את זה, זה רק היה מחזק אצלי את האמונה ששום דבר לא קרה לי. מבחינתה צריך להמשיך הלאה, זה נכון, אבל אני תמיד תרגמתי את להמשיך הלאה ללהתעלם- וזה לא נכון. היא אמרה היום שנראה לה שאני נהנית מהתהליך הזה. נהנית להיות תקועה בזה. עצרתי את עצמי באותו הרגע, כי הרגשתי יותר גרוע מהרגע שהיא שאלה אותי אם חשבתי על נשים. כי סוף סוף אני עושה משהו לסיים את התהליך והיא באה אלי עם זה. בפנים ידעתי שזה לא נכון, האמת שלא אכפת לי שהיא לא מקבלת את זה. כי עכשיו אני מקבלת את עצמי, אני מבינה ממקום בוגר שקרה משהו שאני צריכה להתמודד איתו. לאנשים יש חוצפה לחשוב שהם יודעים מה טוב בשבילך כשאין להם מושג מה אתה עובר. אתי רואה את הפוטנציאל שלי אחרי התהליך הזה. אבל עכשיו אני צריכה להתמודד עם התהליך הזה, בלי פחד. כן, ברור שהייתי רוצה לזרז את זה, אבל אסור לי לשאול שאלות כמו כמה זמן זה יקח ומתי זה יגמר. אחרי השיחה עם אתי ניסיתי להאיץ בילדה לחייך והלתקדם קדימה, אבל אולי היא עוד לא מוכנה, מי אני שאחליט עבורה? היא רק עכשיו מנסה להירגע והיא עוד תחייך, אני יודעת. אולי יקרה נס חנוכה והיא עוד תצחק ותשמח כמו שהיא שמחה לפני שהכל קרה. היא היתה ילדה שמחה פעם, אני בטוחה. לא אכפת לי עכשיו מה אחרים חושבים, אכפת לי מעצמי ומהילדה. כרגע היא הכי חשובה, כשהיא תסמוך עלי שוב ותחייך דברים יהיו אחרת. ברגע שאני אאמץ אותה אלי ואבין שהיא אני הכל יהיה אחרת ואני אגיע לשם. אני באמת רוצה.