אחרי שנפלתי על הרצפה בבית שלי, איבדתי תחושה בכל הגוף. האמת שזה הציל אותי. זה היה השקט שאחרי הסערה. היה שקט, כי האדרנלין הפסיק או שגם אותו לא הרגשתי. נגמר הפחד. הלב שדפק בקצב מואץ לפני, העצמות הרועדות, הכאב מהנפילה - את כל זה לא הרגשתי.
רק ניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה.
באיזה שהוא שלב בלעתי רוק וקלטתי שאני יכולה להזיז את הפה, אז התחלתי לשיר. שרתי לילדה את השיר שאמא שלי היתה שרה לה שהייתי בגן: "הילדה הכי יפה בגן". אחר כך שרתי לה את "שיר לשירה". אני אוהבת את יהונתן גפן כמו שאפשר לשים לב..
בשבוע שאחרי, היה לי עוד יום קשה, אז האזנתי ל"שיר לשירה" בלי הפסקה עם אוזניות בעבודה. שרתי אותו לילדה, כדי שהיא תרגע. רוב המילים היו מושלמות למה שהרגשתי, אבל אז החלטתי לשנות קצת את המילים כדי שזה יהיה יותר אישי עבורה: