כואב לי הראש, אתמול בלילה לא הייתי מוכנה לזה. אף אחד לא הכין אותי לזכרונות הכואבים האלו, לרגע שאני אבין שהייתי קורבן. רק רציתי לעצור את הסרט שרץ לי בראש, כי זה היה מפחיד ופחדתי כמו שפחדתי אז כשהייתי ילדה. לא יודעת למה הזכרון שלו מגיף את כל התריסים אחרי שהוא סגר את הדלת, במן קור רוח, הרגעים האלו של הפחד ממה שהולך לקרות, ההבנה שהוא ידע מה הוא עושה וזה לא היה תמים. ההבנה שהוא ניצל אותי, התחושות האלו צפו ופשוט צרחתי די! ומשכתי לעצמי בשיערות כדי שהסרט יפסק. משכתי חזק ועדיין כואב לי. זה כל כך כאב שמיד שחררתי את השיער. אבל אז נפלתי על הרצפה, מן חולשה כזאת שאף פעם לא הרגשתי. יד ימין בלמה את רוב הנפילה, אבל עצם הלחיים והגבה בצד ימין והראש כואבים לי עדיין. היה לי קשה לקום. התפרקתי, בהתחלה בכיתי כמו ילדה קטנה, אבל מהר נרגעתי. אז פתאום קלטתי שאני לא מסוגלת לזוז. יכולתי להזיז רק את העיניים. אין טעם לכתוב את זה, אני לא חושבת שאי פעם אני אשכח את אתמול בלילה, כמו שאני לא שוכחת את הלילה הראשון של מלחמת המפרץ, או את הבוקר אחרי שרבין נרצח. יש דברים שנשארים איתך תמיד. עכשיו רק צריך לקוות שיעבור לי הכאב ראש.
לא הייתי מוכנה לזה. אף אחד לא הכין אותי שזה תהליך שהולך לשרוף לי את הנשמה. כמו שבר כלי, אין לי כח, נגמר לי הכח.
********
העניין הוא… בסוף הפגישה היא אמרה איזו מילה שלא הבנתי. אז היא הסבירה לי שהוא השתמש בסודות, בלהגיד לי שהוא אוהב אותי, לגרום לי להרגיש שזה רק בינינו כדי לגרום לי לשתף פעולה וכו'.
כל מה שהיא אמרה זה מה שהוא עשה ואני מעולם לא אמרתי לה שהוא עשה את זה. היא פשוט אמרה שזו טקטיקה ופתאום הרגשתי.. אם עד היום ראיתי את עצמי כשותפה, אולי לא 50-50, אבל לפחות 20-30 אחוז הפלתי על עצמי, פתאום הרגשתי נבגדת. כאילו עד אתמול יכולתי להאמין שהוא היה אדם טוב. שהוא לא הבין מה עושה, הוא לא ידע שזה לא בסדר ואני הייתי חלק מזה.
פתאום הבנתי שזו טקטיקה שמשתמשים בה. פתאום כשנזכרתי שהוא היה מגיף את התריסים נפל לי האסימון שהוא ידע בדיוק מה עושה. הוא ידע! בקושי אפשר היה לראות משהו מבחוץ, גם אם התריסים היו פתוחים. עכשיו אני מבינה שלא היתה בזה תמימות או חוסר הבנה, הרגשתי שהוא בגד באמון שלי פתאום. ההבנה שהייתי קורבן ולא היתה לי שליטה גרמה לי לרצות להקיא, הגוף שלי נהיה חלש ולא ידעתי איך להתמודד עם זה, עם הדופק המואץ. זה גמר אותי. מעולם לא חשבתי על זה ככה. השחורה תמיד מאשימה את הילדה ובאמת האמנתי שעשיתי את זה בשביל בזוקה. זה נשמע מפגר. אבל כנראה לא היתה לי דרך להילחם מולו. כמה שניסיתי בסוף הסכמתי, אולי זאת לא אשמתי. אבל אולי יותר קל להתמודד עם ההרגשה שזו אשמתי, אני לא יודעת.
זה מעלה בי תחושות חלחלה וגועל. ממש מגעיל לדעת שהוא ידע מה הוא עשה והיה מקצועי בזה. לדעת שנפלתי כמו קורבנות אחרים במלכודת שהוא טמן לי. אבל יעל לא מבינה את זה. אין לה סבלנות אלי, היא לא מבינה שקשה לי לקבל את זה שהוא היה אדם רע. שיותר קל לי להאשים את עצמי. זו היתה פגישה נוראית אתמול. באמת.