אנחנו נכנסים לנר רביעי של חנוכה, באמת האמנתי שבשלב הזה הילדה תעלה איזה חיוך או לפחות תגיד משהו, או שמשהו במבט שלה ישתנה. בהדלקת נרות אני כל הזמן חושבת עליה ומדמיינת אותה לידי. אני גם מדמיינת שאני בחדר שלה מדליקה יחד איתה נרות. אבל כלום. אתמול אפילו ניסיתי לשמוע שירי חנוכה של ילדים ליד החנוכיה, אבל היא בשלה. היא קצת יותר טוב, היא כבר יושבת על השטיח או על הרצפה ומשחקת. לפעמים בבובות, לפעמים בפאזל. היא לא ממש מסתכלת עלי אבל. אני מנסה לשאול את עצמי אם אתי צודקת ואני לא משחררת, זה מוזר לי, אולי זה נכון, אבל אני באמת רוצה שהיא תחייך. היא פשוט לא מחייכת. אולי אני לא באמת רוצה ובגלל זה היא עדיין בעולם שלה? אני לא יודעת, אולי זה מפחיד להמשיך הלאה, אולי זה ללכת אל הלא נודע. אני עדיין מאמינה שהיא תחייך עד סוף החג, ואני פוחדת שאם לא, זה ישבור אותי.
משהו בי אומר לי, היא בדמיון שלך, היא לא אמיתית, לא יכול להיות שאני לא יכולה לגרום לה לחייך, כי היא אמורה לעשות כל מה שאני מדמיינת. אבל יש לה כוחות אחרים, נדמה שהיא יותר חזקה מהדמיון שלי. יש לה סוג של ישות בפני עצמה. אני בכלל קיוויתי שעד סוף החג אני אבין שהיא אני ובינתיים אנחנו תקועות בשלב של החיוך. אז עזבתי את זה ואני שרה פחות את השיר שלה.