יעל אמרה לי לכתוב על נייר את כל הדברים שאני כועסת על ההורים. היא אמרה לי לכתוב הכל ולקרוא את זה כל יום עד שזה יפסיק להשפיע עלי. עד שיהיה לזה פחות כח ואז לשרוף את זה. כתבתי את זה ביום חמישי ותוך כדי שכתבתי את זה גיליתי כמה אני כועסת על אבא. תמיד חשבתי שאני כועסת על אמא ובהחלט כן, גם על אמא היתה לי בטן מלאה. אבל ראשון התחלתי עם אבא. לא היה לי הרבה דברים, אבל הדברים שהיו, היו אמיתיים כל כך. כואבים כל כך. בכיתי בכי כל כך עמוק. כאילו הנשמה שלי בכתה על שנים של כאב שלא יצא אף פעם החוצה. הרגע הזה שניסיתי לסמן לאבא משגע אותי מכמה סיבות:
1. אני לא מצליחה להבין בת כמה הייתי? הייתי צריכה להיות ממש חכמה בשלב הזה, לילדה בת 5 אין יכולות כאלה. אין! אז כמה זמן זה נמשך?
2. האם זו היתה הפעם האחרונה? האם הוא הבין שאני עומדת לדבר ולא לקח יותר סיכון? אבל זה כמו היורה והמלקוש. אתה תמיד יודע שזה היורה. אתה אף פעם לא יודע שזה המלקוש. אף אחד לא זוכר את המלקוש.
3. הכי כואב, למה אבא לא ראה ?! זה כל כך יכל לשנות את פני ההיסטוריה של החיים שלי. הרגע הזה לבד כנראה פגע בכל האמון שלי, בתחושה שמישהו מגן עלי. התחושה שרק אני יכולה להגן על עצמי לדעתי הגיע מהרגע הזה. המבט הרע של האיש הזה בעיניים, הלב שלי שדפק, הידיעה שיש לי שבריר של שניה לסמן לאבא שהינה - גם הוא יוצא מהמרפסת. זה היה עניין של שניות שנמשכו כמו נצח.
לפני שבועים כשסיפרתי ליעל על הפלאשבק שהיה לי, היא אמרה שאפשר לעשות מדיטציה של חזרה בזמן ולשנות את מה שקרה. כן, זה נשמע כמו אחד הדברים ההזויים האלה שאני לא מאמינה בהם. כן, אני שופטת את עצמי על זה שאני מוכנה לנסות את זה. אבל חשבתי לבקש ממנה לעשות את מדיטצית השקר הזו על הרגע הזה. מי יודע, אולי זה יעזור. אולי אין לי את הפריבילגיה להיות בררנית כרגע לגבי שיטות טיפול. אז נראה לי שאני אבקש את זה ממנה ביום רביעי.
הבעיה היא שקשה לי לעשות מדיטציה שם. כשזה רק שתינו, כי זה מפחיד אותי לעצום עיניים וזו רק אני והיא שם. נשמע מפגר, אני יודעת. אבל זה כמו פרוטוקול תקשורת בין מחשבים. יש את השכבה הגבוהה של האפליקציה, אותה קל לקנפג (להגדיר) וקל להשתמש. זה ההגיון שלי. ברור שבהגיון שלי אני מבינה שהיא לא תפגע בי. אבל בסוף הכל מתורגם לשפת מכונה, הכל מסתכם לאפס ואחד. שם קשה לקנפג. כלומר לי קשה, כי לא בדיוק הבנתי את זה אף פעם באוניברסיטה. אהבתי את הקורסים האלו מאוד, אבל בהגיון זה לא נתפס לי כל כך. בכל אופן- זה הגוף. שם הכל מסתכם לאפס ואחד. יש דגל (ביט) של סכנה בשטח, או אין דגל של סכנה. בשניה שאני עוצמת עיניים בסיטואציה הזו, זה כאילו מישהו מרים את הדגל- "1". הביט עבר מאפס לאחד.
אז צריך להוריד הוראות מהשכבה העליונה לתחתונה, להסביר שזה לא 1, זה 0. אבל התהליך הזה לוקח חצי מהמדיטציה, אם לא יותר. בראש אני צריכה להגיד לגוף שהכל בסדר. אבל גם הראש מתחלק לשניים. כי יש את הצד של המחשבות שמרגיע, ויש את הצד שכל הזמן מקשיב לקול שלה ומחשב שהמרחק של הקול הוא אותו מרחק, אז היא לא זזה מהכיסא שלה. זה מוזר, אני יודעת. אבל לגוף יש את הזכרונות שלו והתגובות משלו. להתחיל לקנפג אותו אחרת זה סיוט.
חשבתי לבקש ממנה להחזיק לי את היד. כך הגוף ידע שהיא לא זזה ואולי הוא ירגע. תהיה לי פחות ההרגשה שאין לי שליטה. אבל אני פוחדת לבקש את זה אחרי המכתב שכתבתי לה. אולי אני אתחיל להסביר לה את התאוריה שלי על השפת מכונה, זה בטח כל כך יבלבל אותה שמהבלבול היא תסכים. אחרי הכל לך תתווכח עם מישהו שמסביר לך על שפת מכונה כשאתה לא יודע מה זה.