אתמול בלילה היה לי פלאשבק. כל כך מפגר וקשה לי לכתוב עליו. קשה לי להגיד אותו, כי בפיגור שלו הוא כל כך קשה. דווקא בפשטות שבו הוא כל כך רע.
זה חרפן לי את הגוף, פרפרתי שלוש פעמים וזה לא עזב אותי. צעקתי די!! אבל זה לא הלך. ניסיתי לחשוב על מקום בטוח, אמרתי לעצמי, תלכי למקום הבטוח שלך. אבל אז קלטתי שאין לי מקום בטוח. התחלתי לחשוב על כל כך הרבה מקומות שהייתי בהם בחיים ואף אחד לא היה בטוח. פעם יכולתי להרגיע את עצמי ופעם לא הייתי צריכה עזרה. התחושה הזו עכשיו של הלבד, הרצון בחיבוק. משהו בי מרגיש שכבר היה יותר טוב אם יעל לא היתה מחבקת אותי אף פעם. כי עכשיו זה חסר לי והיא לא מבינה את זה. ואיך זה שאין לי אף מקום בטוח?! זו לא זכות בסיסית? זה לא חלק מזכויות האדם? איך יכול להיות שאני חיה פה למעלה משלושים שנה ואין לי מקום אחד בטוח?! אני מרגישה חשופה כל הזמן, אני מרגישה את זה בגוף. התחושה הזו היא לא בטוחה. אני לא יודעת מתי יבוא זכרון ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. איך מתמודדים עם גועל, חלחלה בגוף? איך? איך זה שעברו יותר מ 12 שעות ואני עדיין תחת השפעה של זה?