(48) יש לי קול

כל כך קשה לי הסיפור הזה עם יעל, אני כל כך צריכה אותה וכל כך מטריד אותי וקשה לי שהיא אמרה לי שיש חיבור בנינו. אני חושבת שזו הנקודה שהכי הלחיצה אותי. כי אני יושבת איתה בחדר סגור, כשיש לה יותר כח ממני, כי אני תלויה בה וגם look up to her, זה כמו הכח שהיה לאיש הזה עלי. כשאני שם, הרבה פעמים בראש אני עפה חזרה למרפסת של סבתא. בחדר שלה,אני והיא שם לבד. ברגע, התחושה הבטוחה שאני מרגישה שם, יכולה להתהפך אצלי לתחושה הכי לא בטוחה. הכי מסוכנת. אני פשוט לא יכולה להסביר את זה במילים.

בסוף, אנחנו יושבות שם בחדר הסגור הזה וזו רק אני והיא, וכשהיא אומרת לי דברים או שאני מספרת דברים אני פתאום חוזרת אחורה. לדוגמא כשהיא אמרה לי שזו התנהגות פאסיב-אגרסיב שאני לא אוהבת לחבק את אמא שלי. אבל אני יודעת שזו לא התנגות פאסיב-אגרסיב. כשאמא שלי מחבקת אותי, הגוף שלי מגיב למגע שלה כמו שהיא הגיב אז, שם במרפסת . אז אני יכולה לשבת שם ומול העיניים אני רואה את עצמי אז, ומה אפשר להגיד במצב כזה? אז שתקתי. נקודת הפתיחה של החדר הזה היא פגיעות. זה חדר שיוצאים בו דברים שמראש הופכים אותי ליותר פגיעה. אם במצבים האלה היא אומרת לי מילים כדי להתקרב אלי ולזכות בקרבה ובאמון שלי זה מעיף אותי אחורה ומפחיד אותי. כי זה מה שהוא היה עושה! ואיך אפשר להגיד לה את זה?

אם היא היתה אומרת לי את זה במקום אחר, בזמן אחר, זה היה מאוד נחמד. אפילו אם היא רק היתה כותבת את זה או לפני או אחרי שהיא אמרה את זה, אם היא רק היתה מכינה אותי איך שהוא, אולי זה היה יותר קל.

*******

אז הצלחתי להגיד את זה בקול רועד, בלב כבד. אמרתי אתמול ליעל שהחדר הזה יכול להחזיר אותי לשם, שזה מאוד דומה. היא היתה ממש קולית לגבי כל הדברים שאמרתי. כמה כח צריך כדי להיות בתפקיד שלה, להצליח לדבר ישר בלי להיות מובכת לדבר על דברים. גם נתתי לה את המכתב והיא ענתה לי על כל מה שכתבתי. היא גם הציעה שנתשמש במילה כמו אננס כשהיא אומרת משהו שגורם לי להרגיש לא נוח. ככה זה יהיה פחות כבד או קשה לי להגיד את זה באותו הרגע. היא גם אמרה שאפשר שהדלת תהיה פתוחה. לא יודעת למה לא ביקשתי עד היום שהדלת תהיה פתוחה. כאילו אני מנסה כל הזמן להכריח את עצמי להתמודד, אבל מה הבעיה להגיד שקשה לי שהדלת סגורה?

הקודם הבא