ביום למחרת הפגישה, כתבתי ליעל מכתב של שני עמודים:
יעל,
בנוהל הרגיל, כפי ששתינו יודעות שדיבור הוא לא הצד החזק שלי ... אני צריכה לכתוב לך אחרי הפגישה אתמול.
אני מצטערת על אתמול, אני באמת מתנצלת. אני לא חושבת שאני יכולה להסביר את עצמי. אולי אני פשוט צריכה להיות ישרה ולהגיד לך את האמת שאני נמנעת מדבר איתך עליה זמן רב.
אני חושבת שלא כתבתי את המכתב לאמא שלי, אני חושבת שכתבתי אותו לך, זה הרבה זמן שרציתי להגיד לך שזה מבלבל אותי.
אחרי שחיבקת אותי בפעם הראשונה והרגשתי כל כך בטוחה, זה ממש הפחיד אותי. לא הכרתי את ההרגשה הזאת קודם ולא יכולתי אפילו לתת לה שם. זה היה בערך בזמן שאתי שאלה אותי את השאלה המטופשת הזאת, ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שאני מאוהבת בך. אם זה מה שמרגישים כשמאוהבים? לא חשבתי כך, אבל גם לא הבנתי מה זה, אם כך? זה גרם לי להיות כל כך מפוחדת ומבולבלת, שהייתי חייבת לבדוק בגוגל אם בכלל מותר למטפל לחבק מטופל. אם אין הגבלות נגד זה. אני בוטחת בך שאת יודעת מה את עושה, אבל הייתי צריכה לגלות בעצמי, כחלק מהקטע שלי תמיד להגן על עצמי.
גיליתי שזה עולם שלם שם בחוץ, רק על הנושא הזה. החל ממאמרים אקדמיים, על בעיות טיפוליות בהצבת גבולות בעבודה עם ניצולי התעללות מינית בילדות, וכלה בפורומים של בנות כמוני שמדברות רק על זה.
למדתי שזו ההרגשה שאני מחפשת כל חיי, הרגשתי בטוחה בפעם הראשונה. מאז, הייתי צריכה לקרוא על זה עוד מידי פעם, אבל לא יכולתי לדבר על זה איתך. ידעתי שאני מוכרחה, אבל רציתי להימנע מכך. הרבה בנות כתבו שהמטפלות שלהן לא מתירות חיבוק, כל הבנות כתבו עד כמה הן משתוקקות לזה. חשבתי שאני ברת מזל כי את מאפשרת את זה, ואפילו יש לי את הבונוס של לראות אותך בבית כנסת ולקבל חיבוק שם. פחדתי שאם אדבר על זה איתך, תפסיקי.
מאז שקרה הכול עם דודה שלי, כל מה שרציתי היה להרגיש בטוחה בזרועות של מישהו. כפי שכתבתי במכתב לאמא שלי, ראיתי את הבחורה בבית כנסת מניחה את ראשה על כתפה של אמה ומחבקת אותה, ונחמץ לי הלב. ביום רביעי שאחרי, ישבת לידי כשנתת לי את החוברת צביעה וכפי שאמרתי לך, רק רציתי להניח את הראש על הכתף שלך. רציתי שתבטיחי לי שהכל יהיה בסדר, כמו אמא.
בפגישה הזאת ביקשת ממני לכתוב את המכתב לאמא שלי. אני בטוחה שכשהתחלתי לכתוב אותו, כתבתי אותו לה, אבל זה היה כבד בשלב מסוים, אז הפסקתי. המשכתי כמה ימים אחר כך ואני חושבת שבגלל שהייתי מודעת יותר לכך שאני אקריא לך את המכתב, באמת המשכתי אותו לכתוב לך.
בסוף הפגישה, אחרי שהקראתי לך את המכתב, רציתי לבקש ממך לחבק אותי, אבל כמובן שלא ביקשתי. אז אמרת שביום שישי בערב תבואי לבית הכנסת, אז קיוויתי לראות אותך שם. כשלא באת ביום שישי וגם לא בשבת, פתאום הרגשתי אכזבה, אף פעם לא הרגשתי את זה קודם. האמת היא שאפילו כעסתי עליך, כי הבטחת שתבואי ולא באת. אני יודעת שזו חוצפה ענקית מצידי. בגלל זה אמרתי לך שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ואני שונאת את עצמי על כך. זה לא בסדר שאני לוקחת ממך כל כך הרבה, וזה באמת לא הוגן עבורך שאני לוקחת ממך את מה שאני לא נותנת לאמא שלי לתת לי.
אתמול, במהלך הפגישה, ידעתי שאני אלך הביתה לחתוך את עצמי, לא יכולתי לחכות כבר שהזמן יעבור והפגישה שלנו תסתיים, כדי שאוכל לחזור הביתה ולעשות את זה. לא רציתי לספר לך את זה, כי לא רציתי שתדאגי, או שתשכנע אותי שלא. הייתי מאוד נחושה שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לי. לא היה אכפת לי שאני מנסה להפסיק ובאותו הזמן לא היה אכפת לי משום דבר או מאף אחד. אמרתי לך בפגישה שלנו אתמול, שביום ראשון האחרון הרצון שהרגשתי לחתוך את עצמי לא היה דחף מטורף ולכן הייתי מסוגלת לעצור אותו. מה שבאמת אמרתי לך זה שאין שום דרך שאני יכול לעשות משהו נגד הדחף שהרגשתי בזמן שדיברנו.
אני באמת לא יודעת איך זה קרה, אבל מורן שלחה לי הודעה אם אני רוצה להיפגש. ממש לא רציתי, אבל כמה קולות טובים בראש שלי התחננו אלי להירגע. החלטתי לפגוש אותה. היא בדיוק הסתפרה אז לא יכולתי ללכת לשם, הייתי יותר מדי אמוציונלית לפגוש עוד אנשים. אז בזמן שחיכיתי לה, פשוט הסתובבתי, בלי שום מטרה, מנסה להפסיק לבכות. לאחר מכן, ישבתי במקום כלשהו והתחלתי לכתוב. התחלתי לכתוב שיר, נזכרתי ששאלת אותי אם כשאני כותבת אני מרגישה את אותה תחושה כמו אחרי שאני חותכת את עצמי, והבנתי שכתיבה גורמת לי להרגיש טוב יותר. מורן סיימה במספרה ופגשה אותי בזמן שכתבתי את השיר אז הלכנו משם ואני נשארתי איתה עד חצות בערך, עד שהייתי בטוחה שאני עייפה מכדי לחתוך את עצמי.
אני שמחה שלראשונה הייתי מסוגלת לעצור את זה. עד עכשיו, הצלחתי לעצור את עצמי רק כשרציתי לעשות את זה, אבל לא כשהייתי חייבת לעשות את זה, רק כשרציתי לעשות את זה כי אני נהנית מזה. אני נהנית מהכאב הזה.
ואם אני כבר פותחת דברים שהיו קשים לי עד עכשיו, יש עוד דבר אחד. הסיבה שזה מפחיד אותי כל כך לבקש ממך את החיבוק הזה, כפי שאמרתי לך, היא כי אני לא רוצה להיות תלויה, הסיבה שאני לא רוצה להיות תלויה היא כי אני לא בוטחת בעצמי שאני אהיה מסוגלת להמשיך את הטיפול הזה לאורך זמן. אני תמיד מפחדת שאני פשוט אשרוף את זה יום אחד, ממאה מסיבות. ואחרי שאני אשרוף את זה, אני לא אוכל אפילו להסתכל לך בעיניים, בטח שלא לבקש חיבוק. אני מכירה את עצמי, קרוב לוודאי שאמנע מהגיד לך שלום בבית הכנסת ואמצא את דרכי להיעלם. אבל אני לא רוצה שזה יקרה, אני רוצה להצליח ואני רוצה להשאיר את כל מערכת האמונות הדפוקה שלי מאחור, אני רוצה לשכוח את כל מה שהחיים לימדו אותי על אמון, על אנשים שרק מנצלים את החלש, על מגע, על אהבה. אני רוצה להתחיל מחדש, ואני באמת באמת לא רוצה לשרוף את זה.
אני חושבת שעדיף שאת תחליטי על העניין של החיבוק, אני אקבל את מה שתחליטי. אני חושבת שחשוב שאני אדבר איתך על זה, אפילו בסיכון שתפסיקי את זה. רציתי לדבר איתך על זה אתמול, אבל כבר אמרתי לך, המילים פשוט מסרבות לצאת מגרוני. אני מנסה לדבר. באמת. אבל לפעמים, ברוב המקרים, אני לא יכולה.
אני באמת ברת מזל שיש לי אותך, ואת דאגת לי מהרגע הראשון. מהשבת הראשונה, שהייתי שבורה ואת באת לשבת לידי בבית כנסת וחייכת אלי, ניסית לגרום לי להרגיש טוב יותר. גם בהתחלה, כשניסיתי להתחמק ממך בבית כנסת, כך שאף אחד לא יחשוד שאני באה לכאן, עדיין תמיד מצאת אותי. גרמת לי להרגיש בטוחה כאשר בכיתי פה פעם ולא אמרת שום דבר, בידיעה שלא קל לי לבכות ליד אנשים אחרים. החלק ההרסני שבי, זה שלא מאפשר לאף אחד להתקרב, היה צריך לדחוף אותך ממני, אז אני מצטערת אם אמרתי משהו או התנהגתי באופן שפגע בך אתמול, אני באמת לא רוצה להרחיק אותך. אם הייתי יכולה לחזור בזמן, הייתי ישרה איתך מההתחלה ולא הייתי משתמשת בגוגל. או שבעצם, אם יכולתי לחזור אחורה בזמן, הייתי חוזרת לגיל 5, ומונעת הכל מלכתחילה, אבל זה כבר סיפור אחר …
רונה