אמא,
אני אתחיל בלומר שאני חושבת שאת אחת הנשים המדהימות בעולם וחלק בי ממש מעריץ אותך. את לימדת אותי להקשיב לאנשים ולכאב שלהם. לימדת אותי שלפעמים אנשים סתם רוצים לשפוך את הלב שלהם אז רק צריך להקשיב להם וזה עוזר להם. כל מי שפוגש אותך תמיד אומר לי איזו אמא מדהימה יש לי. את תמיד דואגת לכולם. את אישה חזקה ואני תמיד שואפת להיות כמוך.
העניין הוא שלפעמים נדמה שאת דואגת לכל העולם ובדרך שוכחת את הבנות שלך. איפה שקשה.
אני לא יודעת למה אני כותבת לך עכשיו, אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה אחר כך, אני יודעת שיש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך שנדמה שכל הדפים בעולם לא יספיקו. את כל השתיקות שלי של כל השנים, אין מספיק דפים שיוכלו למלא. אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל אז אולי אני אתחיל מהסוף.
ביום שבת האחרון, ראיתי בבית כנסת בחורה בערך בגילי, קצת יותר צעירה, שנתנה לאמא שלה חיבוק ממש חם ואוהב. ככה סתם, מעצמה. בלי שאמא שלה אפילו ביקשה. זה תמיד נראה לי כל כך מוזר שאני רואה בנות מחבקות את האמהות שלהן, אני אף פעם לא מבינה את זה. אלא שבשבת האחרונה, בפעם בראשונה בחיים הרגשתי גם קצת קנאה. מעולם לא הרגשתי את זה, כי מעולם לא רציתי שתחבקי אותי. שתינו יודעות שתמיד סלדתי מהמגע שלך. אני לא יודעת להסביר את זה, אבל כל השרירים בגוף שלי מתכווצים ונכנסים למצב מגננה כשאת מחבקת אותי.
יום אחד כשבת דודה שלי חזרה מבית הספר וסיפרה שאיש אחד ניסה לתקוף אותה והיא הצליחה לברוח, כל המשפחה התייצבה על הרגליים, כולם ניסו להגן עליה, כולם ידעו. זה לא היה סוד, כי זה היה אדם זר.
למה כשאני סיפרתי לך לא התייצבת לעזור לי?
אני מבינה שלא ראית את זה מגיע. כשסיפרתי לך אני מבינה שהרגשת כעס על עצמך, כי לא הופתעת. את עצמך ידעת מי הוא היה, לפחות זה מה שאמרת.
כשסיפרתי לך זה היה בערב שבועות, כל כך כעסתי כשגיליתי שידעת והתביישתי שהכל קרה, כשכל הדרך לבית כנסת לא יכולתי לדבר איתך. על הנושא הזה אחר כך לא דיברנו כמה שנים נוספות.
זו לא רק אשמתך, היו איזו פעמיים שניסית לשאול אותי והתביישתי להגיד אז שיניתי נושא. אני גם זוכרת שהלכנו ל"אורה גולן", ביקשת ממני לפני לספר להם. הטיפול הזה לא עזר לי בכלל, אבל קוויותי שזה יוריד לך קצת מהמצפון אז הסכמתי.
הלוואי והיית ממשיכה או מתחילה הרבה קודם לנסות למצוא מטפלים שיעזרו לי.
אני מבינה את הצורך שלך להיות בהדחקה. לפני כמה חודשים אמרת לי שגם עכשיו כשאת מנסה להבין למה זה קשה לי, את לא מצליחה להבין. זה בסדר, אני לא ידעתי "לשווק" נכון את מה שקרה לי. כל הזמן גימדתי את זה, כי הרגשתי שלא תאמיני לי. לא יודעת למה, הרגשתי שאת מרגישה שלא קרה כלום ופחדתי שאם אספר תגידי לי שזה כלום ולא רציתי לשמוע את זה. השנים עברו ואכן אמרת לי שחשבת שזה כלום ולא רציני. התחושה הזו שהעולם מבטל את את הכאב שלך, היא לא פשוטה, כי היא כל פעם זורקת אותי מחדש להדחקה.
אני כל כך מפחדת לדבר על מה שקרה, כי כל כך מפחיד אותי תגובה של אנשים. פעם לא דיברתי כי התביישתי, היום אני לא מדברת כי אני פוחדת.
אני לא מחפשת רחמים של אנשים, אני רק צריכה עזרה. לשכנע אותי ששום דבר לא קרה לי לא עוזר. יותר טוב להבין שמשהו קרה לי ולשאול איך עכשיו אני הופכת את זה למשהו טוב.
אני שמחה שאת לא לידי כשאני עוברת את התהליך של ללמוד את זה. קשה לי לכתוב את זה, אבל יותר קל לי בלעדייך, כשאת רחוק. כי יותר מכולם אני רוצה את ההכרה שלך. יותר מכולם אני יודעת שאני לא אקבל אותה. אני לא באמת אשלח לך את המכתב הזה, אז יותר מכולם, אחרי שאני אדבר איתך אני כנראה אחתוך את עצמי הכי עמוק שיהיה לי אומץ. ולצערי יש לי יותר מידי אומץ.
כשהייתי בת 19 והרגשות האלו התחילו לצוץ, כשהיו לי שלושה מפקדים שצעקו עלי בערך פעמיים ביום, רמסו את הכבוד שלי ומעולם לא הקשיבו לקול שלי. הם גרמו לי לחזור אחורה בזמן ולהרגיש שוב ילדה שלא מקשיבים לה כשהיא אומרת "לא". תמיד הייתי מדמיינת אותם דורכים עלי כמו ג'וק קטן.
אז התחלתי לרדת במשקל, עוד ועוד, וקיוויתי שתראי ותשאלי. כולם אמרו שאני הולכת ונעלמת. אני קיוויתי שתאשפזי אותי ואני אוכל לדבר. אז המשכתי. ויום אחד חגי אמר לי שאבא אמר לך שזה נראה כמו אנורקסיה. שמחתי, כי קיויתי שעוד מעט תטפלי בי. אבל זה לא עזר, ולא יכולתי לרקוד יותר. לא היה לי שום באלאנס וכל העצמות התחילו לבלוט, כל מגע עם הרצפה כאב כשרקדתי מודרני. אז החלטתי להשמין שוב, כי גם ככה התוכנית לא עבדה.
אז התחלתי לשרוט את עצמי ורציתי שתראי את הסימנים. אבל זה לא עבד. אז המשכתי הלאה, שוב הדחקתי, שוב לא דיברתי.
בפעם הבאה כשדיברתי כבר הייתי בת 28, כשאמרת לי שחשבת שזה לא סיפור. זו היתה הפעם הראשונה שהציפורניים לא הספיקו והייתי צריכה משהו אחר. זו הפעם הראשונה שהשתמשתי בסכין. רציתי שכשאני חוזרת הביתה בסופי שבוע, שתסתכלי על הידיים שלי ותראי. זה עדיין לא עבד. אז שלחו אותי לניו יורק וקיוויתי להשאיר הכל מאחור. והייתי פה יותר משנתיים וחצי ואף אחד בכלל לא ידע כלום. וחשבתי שמשנה מקום משנה מזל, אולי גם משנה היסטוריה. אבל זה לא נכון. ההיסטוריה שלך נשארת איתך לאן שלא תלך.
קוויתי שירדנה תגיד לך שהתקשרתי אליה. אבל היא לא.
קיוויתי שמיד תתקשרי אלי ותשאלי מה קורה. אבל את לא ידעת.
אני יודעת שאת מנסה לכבד את הפרטיות שלי. אני יודעת שאני אחד האנשים שהכי קשה לתקשר איתם. אני יודעת שמאז שגילית שאני הולכת ליעל ניסית לשאול איזה פעמיים - שלוש. אני יודעת שלא עניתי.
אני מצטערת על כל הפעמים שניסית לגשש ואני לא עניתי. זה לא רק אשמתך. הלוואי והייתי אחת כזאת שמדברת.
הלוואי והייתי אחת שמספרת.
אבל את אמורה להכיר את הילדה שלך ולדעת שקשה לה לדבר. אני כן שיתפתי פעולה בכל פעם שביקשת שאני אלך לטיפול הזוי אחר. כשאמרת לי ללכת לאורה גולן, וכל פעם שביקשת שאני אלך לרופאה ההומאופטית. תמיד עשיתי מה שביקשת.
אני יודעת שהיתה לך ילדות לא פשוטה עם סבתא. למרות שאת תמיד אמרת שסלחת לה על הכל, ותמיד בינכן הכל היה נראה טוב. עדיין אפשר היה להרגיש את המטען בינך לבינה. אני ממש לא הייתי רוצה, שכשבעזרת השם, יהיו לי ילדים, הם ירגישו את המטען ביננו. הייתי רוצה יותר מהכל להצליח לחבק אותך בלי שכל השרירים יתכווצו. הייתי רוצה יותר מהכל לחבק אותך ולהרגיש כמו ילדה. הייתי רוצה להרגיש בטחון כשאת נוגעת בי. הייתי רוצה שזה ישאר מאחור. לא בא לי וזה לא עושה לי טוב לכעוס.