נפגשתי אתמול עם יעל, באופן מוזר יצא שאיזה פעמיים היא קמה מהכיסא שלה והתיישבה לידי. פעם אחת היא הוציאה מהמגרה חוברת צביעה ונתנה לי אותה. הייתי כל כך פגועה וכל מה שרציתי באותו הרגע היה להניח עליה את הראש. רציתי שהיא תבטיח לי שהכל יהיה בסדר ושזו תקופה שתעבור. רציתי להרגיש כמו ילדה בטוחה. אף פעם לא הרגשתי בטחון וכל פעם שמחבקים אותי, במיוחד אמא או אתי או בכלל כולם, הגוף שלי נכנס למגננה. כל השרירים שלי מכווצים ומוכנים ליתר בטחון. אף פעם לא יכולתי לעצור את זה ולהירגע.
פעם אחת יעל חיבקה אותי, חיבוק אוהב. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי בטוחה. לא הכרתי את ההרגשה הזו לפני כן ואחר כך רציתי שהיא תחבק אותי שוב. אבל לא הרשתי לעצמי לחשוב על זה. כי אף פעם לא הזדקקתי לזה, אז מה פתאום עכשיו? ואסור לי להיות חלשה וזו חולשה. אסור לי להיות תלויה בה. בראש צעקתי על עצמי שהיא לא אמא שלי, אני חושבת שכבר כתבתי על זה ביומן כמה פעמים והפסקתי לרצות. כי הכרחתי את עצמי. אבל אתמול כל כך רציתי, אז התרחקתי ממנה. כי הרגשתי שאולי זה אסור או לא מתאים ולא רציתי להפחיד אותה. זה כיף שיש מקום בעולם שאני מרגישה בטוחה, בחדר הזה. הרגשתי ככה לפני כמה שבועות, כשירדו לי דמעות שם והיא לא אמרה כלום. היא רק חיכתה. זה נתן לי להרגיש בטחון שהיא לא שפטה אותי שבכיתי וגם אני לא שפטתי את עצמי, כי היה לי כבד באותו הרגע ובכלל כבד לי.
זה מוזר זה מוזר שאחרי גיל 30 זו הפעם הראשונה בחיים שקיבלתי חיבוק לא מאיים ולא מפחיד. זה מוזר שאני רוצה הגנה מאחרים אבל לא סומכת על אף אחד שיגן עלי. אז אני לא מכירה את ההרגשה הזו. לא מכירה את הקרבה הזו, קרבה של אמא.
אני צריכה להיות חזקה, אף אחד לא יגן עלי בעולם. אסור לי להתחיל לתת אמון, זה מסוכן. אנשים שאתה נותן בהם אמון אחר כך רק פוגעים בך ומנצלים אותך.
זה לא באמת נכון... אני יודעת. אבל הגוף שלי לא יודע. הוא נכנס ללחץ.
*******
כתבתי את זה לפני כמה שעות. זה מוזר, כי למרות כל הנכתב לעיל, יש בי עוד צד שרוצה לצעוק על יעל ולהגיד לה שהיא לא אמא שלי! אז למה היא דואגת לי ולמה היא נותנת לי הרגשה של אמא?! כאילו חלק בי כועס עליה שהיא מעוררת בי את הרצון הזה. חלק בי גם מפחד שביום שאני אנתק את הקשר איתה זה יגמר וזה יכאב. כמה שאני יותר אקשר אליה ככה זה יותר יכאב.
*******
זה לא יוצא לי מהראש וזה מביך אותי. למה בשנות השלושים שלי אני רוצה את מה שלא קיבלתי כל הילדות? למה פתאום אני מחפשת אהבה של אמא? למה חשוב לי המגע? אני שתמיד סלדתי ממגע של אמא, למה פתאום בא לי חיבוק אוהב ומגן? זה כל כך מפריע לי ואני כל כך רוצה את זה. אני מדמיינת שהיה לי אומץ לבקש ממנה להניח עליה את הראש לרגע. אני מדמיינת שהיא נותנת לי חיבוק כמו שנראה לי שרק אמא יכולה ומבטיחה לשמור עלי.
אבל היא לא אמא שלי ואלה גבולות שאסור לחצות. אני יודעת את זה. הקול שבפנים כל הזמן אומר לי שאסור לסמוך על אנשים, כי אפשר רק להיפגע מזה. כשאתה סומך על אנשים הם מנצלים אותך. אני לא חושבת שיעל תנצל אותי, אבל זה כמו שאף פעם לא אכלתי אוכל לא כשר, אז אין לי חשק או דודה למשהו לא כשר. אבל אנשים שטעמו, להם זה קשה להפסיק לאכול לא כשר. אני מפחדת לטעום את הטעם הזה של לתת בטחון במישהו, של לקבל חיבוק אמהי, כי אז אני ארצה את זה יותר. אני צריכה לקבל את זה שאולי אף פעם אני לא אוכל לקבל את זה מאמא שלי. כנראה שיותר באשמתי מאשמתה כי זה הגוף הדפוק שלי שנכנס למגננה, שלא מוכן להתמסר. היא כן רוצה, רוצה מאוד. כואב לה שאני ככה, לא מרשה לה לגעת בי.
בכל אופן, אני צריכה להפסיק לחשוב על זה, זו היתה הילדות שלי, לטוב ולרע וזהו, היא נגמרה. אין לי מה לחפש היום את מה שאיבדתי שם.