שבוע שעבר היתה פרשת ויגש, כשדיברתי עם ירדנה, ללא ספק השיחה הזו היתה "ויגש", כמו יהודה שניגש ליוסף והסכים להתעמת מולו. אבל השבוע אנחנו בפרשת "ויחי", האחים חוששים שיוסף ינקום בהם אחרי מות יעקב, יוסף אומר להם שהבורא הוא זה ששלח אותו למצרים. אומנם הם רצו רעה, אבל הבורא רצה טובה. לא היה בו יצא נקם והוא הבין שהכל קורה מהבורא. שנאתי את כל המשפחה שלי שהפקירה אותי, רציתי לנתק עם כולם קשר אחרי השיחה עם דודה שלי. בגלל ההתנהגות שלהם, בגלל שהם לא מבינים אותי. אבל הבורא הביא אותי למשפחה הזו, לטוב ולרע. וזה יהיה טוב, כל מה שהיה, יהיה טוב. מהכל יצא טוב. אולי אני עוד לא רואה את זה עכשיו אבל אני אראה את זה. אין טעם ליצר נקם, ואין טעם לכעס. אם אני כועסת אני כמוהם, אבל אני יותר טובה מהם. אני יותר טובה מהם ואני לא צריכה להיות כמוהם.
בשבוע האחרון הילדה מדברת. אומנם היא לא אומרת דברים טובים, אבל אני יכולה לשמוע אותה. זה נכון שאני מרגישה שאנחנו עושות צעד קדימה ושלוש אחורה, ואומנם היא מתחת למיטה ולא מוכנה לצאת בגלל הצורה שהתנהגתי שבוע שעבר. אבל לפחות היא מדברת איתי, לפחות היא מראה רגש, גם אם זה רגש שלילי. קודם היא היתה סתם קפואה.
הם עשו טעויות, המשפחה שלי, בזה אין ספק. הם עדיין עושים טעויות, אבל בסוף זה קרה לי, וזו לא טעות! זה היה צריך לקרות.
תמיד שמעתי סיפורים של בנות אחרות. ואפילו לא פעם אחת חשבתי שעברתי את אותו דבר. עד כמה מנגנון ההדחקה יכול להיות חזק! בנות שזה קרה להן במשפחה, שהמשפחה לא הבינה והשתיקה. תמיד זה היה נראה לי כל כך רחוק. לא קשור אלי בשום דרך. ריחמתי על בנות אחרות, מעולם לא חשבתי שזה הסיפור שלי.
אין טעם לצפות שיום אחד המשפחה שלי תבין אותי ואין טעם לקוות להתנצלות או להמשיך להטיח את זה בפניהם. הם טעו, הם יודעים את זה, הם אנשים שעברו הרבה סבל בחיים. אפשר לתת להם להנות עכשיו מהחיים ולנוח קצת. גם ירדנה גם אמא, אין טעם לחפור בזה איתם.