זה יום השנה של סבתא היום, שאני כל כך אוהבת ותמיד אהבתי. תמיד נפשי היתה קשורה בנפשה. השנה זו השנה הכי כבדה עבורי והכי קשה לי.
קשה לי כי הכל קרה בבית שלה. קשה לי כי אני יודעת שהיא היתה חלק ממשפחה לא מושלמת בכלל. יש לי כעס על המשפחה שלה וכל מה שהם עשו. כל השתיקות וההשתקות. היא לא היתה חלק מזה, כמו כולם היא היתה קורבן באיזה שהוא מקום. בטוח שהיא רצתה לעזור לאחות שלה, אשתו של האיש הזה, מאוד חשוב לי לדעת מה היה שם, מה הם ידעו והשתיקו. גירושים אצלם זה היה משהו שלא בא בחשבון. אז לא משנה מה הן עברו, היתה שתיקה. שולמית, האחות הקטנה של סבתא, סיפרה לנו על מרים, האחות הגדולה שלהן. בשבעה של בת שבע, היה רגע שנדמה היה כי היא רצתה להוציא הכל מעליה, אז היא סיפרה לנו את הסיפור של מרים. אני זוכרת את זה. לאמא כמובן היה חשוב להשתיק את זה אחר כך ושלא נדבר על זה יותר, כי ככה אמא מתמודדת. היא סיפרה שבעלה של מרים היה מתעלל בה מינית, היא רצתה לעזוב אותו, וברחה אל ההורים שלה. היא ספרה להם מה הוא עשה בדיוק, אבל אבא שלה החזיר אותה אליו. מעט זמן אחרי היא התאבדה. המשפחה השתיקה את כל הסיפור. שולמית היא כנראה האחרונה שידעה ולכן רצתה לספר את זה. נזכרתי בזה אתמול כי חשבתי על האחות האחרת שלהם. אשתו של האיש שפגע בי. ניסיתי לחשוב מה היא עברה איתו, כי איך הם ידעו שהיו לו בעיות, והם ידעו! למרות שאני כן זוכרת שהיא היתה עצובה כשהוא נפטר וזה מבלבל אותי. בכל אופן, לא משנה מה הוא עשה לה, הוא עשה דברים והם השתיקו את זה. אבל מה אפשר לצפות ממשפחה שהבת שלהם התאבדה בגלל שבעלה התעלל בה ואבא שלה החזיר אותה אליו. טוב שהייתי בזמן הנכון במקום הנכון לשמוע את שולמית מספרת את זה. משהו בי רוצה כל כך לשאול אותה, אני רוצה לדעת. זה משגע אותי. זה כמו אובססיה פתאום, כאילו אני לא אוכל לשחרר את זה עד שאני לא אדע, עד שאני לא אפתח את זה מול אמא שלי וירדנה, דודה שלי (אחות של אבא), ושולמית. אני רוצה לדעת.
*******
יומיים לאחר מכן, התקשרתי לדודה שלי, ירדנה. התחוור לי שהיא ידעה הרבה מאוד בעצמה, שהוא פגע בעוד נשים במשפחה, היא לא הפסיקה להתקיף אותי שאני מכניסה לעצמי ג'וק לראש, ושלא קרה לי שום דבר. מיותר לציין שאני כמעט ולא דיברתי לאורך השיחה, ורק בכיתי מהצד השני של הקו. הייתי בהלם, נפגעתי, לא יכולתי להסביר את עצמי וגם לא לענות לה.