רע לי אחרי הפגישה אתמול עם יעל, נמאס לי ללכת אליה ונמאס לי לדבר איתה. כל התהליך הזה כבד עלי. בעיקר כבד לי שגיליתי כמה אני כועסת על אבא ואמא. יעל אמרה לי שכל יום כשאני קוראת את הדף שכתבתי עם הדברים שאני כועסת עליהם, זה אמור להשפיע עלי פחות ואני אמורה לכעוס פחות, בינתיים זה לא עובד. שבוע שעבר היא אמרה שאחרי שזה לא משפיע עלי יותר בכלל אני יכולה לשרוף את זה. אתמול היא אמרה לי לשרוף את זה בפורים, שזה עוד יומיים. אבל למה שזה יפסיק להשפיע עלי בפורים?! למה היא לא נותנת לי את הזמן לעקל את מה שקורה איתי?
רע לי, פשוט רע לי. היום עמדתי בתחנה של הסאבוואי וחשבתי לעצמי שבא לי לקפוץ ושהרכבת תדרוס אותי. איך הגעתי לנקודה השפלה הזו?
אמרתי ליעל שלא בא לי ושהייתי בחרדה מלפגוש את אתי. היא שוב ניסתה להסביר לי שכשאתי אמרה שאני נהנית מזה, היא התכוונה נאחזת בזה, כדי לא להיות במערכות יחסים. אז שיעל תבין את מה שהיא רוצה והיא גם מוזמנת לחשוב שאני נהנית מזה. גם ככה אני שונאת אותה עכשיו וגם את אתי. יש לי כדור של כעס בבטן שמקשה עלי לנשום. הנשימות שלי כבדות ועמוקות מהבוקר. אז אני מנסה לדחוף את האויר יותר חזק כדי להצליח לנשום וזה כואב לי בצלעות ליד הסרעפת.
אני לא זוכרת מתי הרגשתי כל כל נמוך, כל כך רחוק, כל כך רע. אני מדמיינת שאני יושבת אצל יעל ואומרת לה שאני שונאת אותה ולא אכפת לי מה היא חושבת או מה אתי חושבת והיא מוזמנת לשפוט אותי ולשנוא אותי בחזרה. כי זה לא אכפת לי וגם ככה אני לא רוצה ללכת אליה יותר, כי כבד לי והיא לא מבינה כלום. בכלל היא כל הזמן מפהקת מפגישות שלנו. אם בהתחלה היא נתנה לי הרגשה שהיא מקשיבה לי וזוכרת אחר כך על מה דיברנו עכשיו היא זורקת. כי אתמול כשביקשתי ממנה לפתוח את הדלת, כשניסיתי לעשות את מדיטציית השקר הזו, היא ממש הופתעה ושאלה אותי אם כשאנחנו נפגשות אצלה בבית היא סוגרת או פותחת את הדלת של החדר*. הסתכלתי עליה המומה לכמה שניות ועניתי לה שביקשתי ממנה לפתוח את הדלת. היא אפילו לא זכרה את השיחה שלנו לפני שלושה שבועות, שהיתה לי הכי קשה בעולם. פעם היא זכרה כל פרט שדיברתי עליו עד שחשבתי שאולי היא מקליטה אותי. פעם כשהיא היתה מפהקת, היא היתה מתנצלת ואומרת שזה לא בגללי ושהיה לה יום ארוך, אבל היא שמחה שאני כאן, או שאני אחד האנשים המועדפים שבאים אליה. היום היא מפהקת ואפילו לא עוצרת שניה להתנצל, וכל פגישה וכמה פעמים בפגישה. באמת נמאס לי ללכת אליה, אני שונאת אותה שהיא התקרבה ונתנה לי להרגיש מיוחדת, אני עוד יותר שונאת אותה שאחרי המכתב היא הפסיקה.
אבל איפה אני אמצא עכשיו מטפלת אחרת? אוף!!!
יש לי את ההורים שלי להתמודד איתם עכשיו, למה אני צריכה להתמודד מול אתי שאומרת לי שהיא חושבת שאני נהנית מזה? למה יעל שולחת אותי לדבר איתה שוב? אני שונאת אותה, את שתיהן, בא לי לצרוח עליהן, להגיד להן שהן לא מבינות כלום. אתי בטח שלא מבינה כלום, וליעל אין שום ניסיון עם בנות כמוני, איך היא לא חושבת על הדלת בעצמה? ואיך היא חיבקה אותי? ולמה?!
גם אמרתי לה שביום שני הקרוב בשושן פורים, זה יום השנה של האיש הזה. היא שאלה חזרה בכעס: " זה יום השנה שלו?" ואז היא רק נאנחה ואמרה: "אז בכלל תשרפי את המכתב בפורים". מה זה קשור? אני הולכת להיות במצוקה מטורפת ביום ראשון בלילה וביום שני, אני לא יודעת איך אני אמורה לעבור את היום הזה וזה מה שיש לה להגיד? בסוף ביום ראשון בלילה אני אהיה לבד, אני אצטרך לעבור את המשבר הזה לבד. היא לא תחשוב על זה רגע אחד. זה שקר במערכת יחסים הדפוקה הזו, היא שקרית וצבועה.
*לרוב, אנחנו נפגשות אצלה בבית, באותו היום ספציפית נפגשנו במשרד שלה.