זהו, אחרי שכתבתי ביום חמישי בלילה, על הנקודה מעל המילה רחוקה, ביום שישי לפני שבת, לא יכולתי יותר, חתכתי את עצמי שוב. זה עזר לי ברגעים הראשונים. אבל רק ברגעים הראשונים. בשישי בלילה היה לי קשה ללכת לישון, התבאסתי שהרסתי לעצמי את השבת שלפני פורים. הלכתי לחוף הים של השחורה. היא הרשתה לי לשבת לידה, על הסלע על המים. היא נתנה לי לשים את הראש על הכתף שלה וחיבקה אותי. היא התחילה לשיר:
"שם, בעפר ותכלת,חלקת שלום ישנה
נומי פרח, נומי, נומי ילדה קטנה"
-"את שרה לי שיר על ילדה שמתה!" אמרתי וקצת צחקתי
"את החיים לקחו לך, הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות."
היא עצמה עיניים והמשיכה.
אז הצטרפתי אליה-
"אוהו או או…"
"את החיים לקחו לך, הו, מלחמות קדושות
מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות."
הילדה באה מאחור, היא התיישבה עלי ונתנה לי חיבוק אוהב, כזה שרק ילדים יודעים לתת.
-"זה בגללי" היא אמרה
הלב שלי נחמץ
"זה לא בגללך, את הכי מושלמת בעולם." עניתי לה וחיבקתי אותה. המשכנו לשיר ולקחתי את הילדה לישון. נשארתי לישון איתה, והשחורה, שלא צריכה לישון, עמדה מחוץ לחדר עם האקדח שלה, לשמור עלינו. היא נותנת לי בטחון כשהיא בצד שלי, השחורה.
-"פססס.." לחשתי לילדה, "מחר פורים, את רוצה להתחפש?"
הילדה הסתובבה אלי, היא חייכה אלי מבין הסדינים, חיוך קטן ומתוק. "למה?" היא שאלה. "אולי לחתול במגפיים?" הצעתי, כי היא התחפשה לזה בגיל ארבע והיא אהבה את התחפושת הזו. "לא", היא ענתה, "לרואה ובלתי נראית, כמו דני דין" .
-"איך מתחפשים לרואה ובלתי נראית?" שאלתי
-"אני צריכה משקפיים כהות, כאלו שאני יכולה לראות דרכן, ואחרים לא יכולים לראות אותי" היא הסבירה. "ככה אני יכולה להיעלם מתי שאני רוצה"
-"טוב" הבטחתי, "אני אמצא לך משקפיים"
בראשון בבוקר הלכתי לשמוע את המגילה, ישבתי על הספה בכניסה כדי להוציא משהו מהתיק והמשקפיים היום שם. כאילו חיכו לי. מישהו נטש אותן על הספה. אז שמתי אותן לרגע על העיניים, בשביל הילדה. היא באמת ילדה טובה ומיוחדת. באמת רציתי לעשות משהו עבורה, כי פורים זה חג של ילדים.