אני מרגישה שיש לי כדור של כעס ושנאה בבטן כלפי כל העולם, כל האנשים שכל השנים ניסיתי לבקש מהם עזרה. אתי שהטיחה בפני שאני נהנית מזה בטון מאשים, ביקורתי ושיפוטי. יעל שמרשה לעצמה לפרשן את אתי עבורי. למה זה היה טוב שהיא תסביר לי שאני נאחזת בזה? למה להוציא לי את האויר מהמפרשים? למה היא לא מבינה כמה שהתהליך הזה קשה לי? למה היא לא מבינה שלכתוב את המכתב הזה להורים היה לי מספיק קשה? למה היא היתה צריכה להסביר לי שאני נאחזת בזה כדי לא להיות במערכת יחסים? כל כך הרבה פעמים ניסיתי לבקש עזרה, את כל הדברים שהיא אומרת לי לעשות, אני עושה בשביל ה 0.01% שאולי זה יעזור, וזה לא עוזר! אני כל כך כועסת עליה שהיא חיבקה אותי, אני עוד יותר כועסת עליה שהיא התרחקה. אני מדמיינת שאני יושבת אצלה ואומרת לה שהיא לא מבינה אותי, שהיתה צריכה להיות לה יושרה להגיד לי מהתחלה שאין לה ניסיון עם בנות כמוני, שלא אכפת לי יותר מה היא חושבת והיא מוזמנת לחשוב שאני נאחזת בזה! כל מה שאני יכולה לעשות כדי להמשיך הלאה, אני עושה, ואני לא צריכה שאף אחד יכיר בזה. במקום שיעל תכיל אותי ותבין שהיה לי כל כך קשה שבוע שעבר מההבנה כמה אני כועסת על אבא, ושהיה לי קשה לראות את העיניים של האיש הזה כל יום כשהייתי צריכה לקרוא את המכתב הזה, כי היא אמרה לי לקרוא את זה כל יום! במקום להבין שקשה לי, היא סתם מצאה לנכון להסביר לי את אתי ולהסביר לי שאני נאחזת בזה. אני מדמיינת שביום רביעי אני אשב אצלה ואגיד לה שאני לא רוצה יותר לבוא אליה, ואפילו לא אחכה לסוף הפגישה, אלא אבקש ללכת ישר, כי אני שונאת אותה. אני מדמיינת שאני אומרת לה שהיא עוד לא ביקשה סליחה על זה שהיא נתנה לי חיבוק והיה אסור לה לתת לי חיבוק. אני מדמיינת שאני אומרת לה שהיתה יכולה להיות לה יושרה להגיד לי שאין לה ניסיון עם בנות כמוני, ואיך יכול להיות שהיא לא שמה לב לדלת?!! לחיבוק?! היא המטפלת, לא אני!
לשחורה זה נשק מושלם עכשיו, כי היא תמיד שנאה את יעל, אז עכשיו היא כל פעם מזכירה את זה ומדליקה אותי שוב.
אף פעם לא הרגשתי כל כך רחוקה, כל כך לא בכיוון, כל כך חסרת תקוה, כי כל מה שאני עושה לא מספיק, בסוף אומרים לי שאני נאחזת בזה.
אתמול בלילה, אחרי שכתבתי על כדור הכעס שאני מרגישה שיש לי בבטן, נזכרתי בפסוק בתורה שאומר: "ואתה הולך בדרך רחוקה", ויש נקודה מעל המילה רחוקה, להזכיר לנו שלא משנה כמה רחוק אנחנו מרגישים, תמיד יש נקודה קטנה של אור מעלינו, תמיד אפשר להתחבר לאור ולבקש עזרה. אז ניסיתי להתחבר לנקודה הזו. מחר אנחנו גם קוראים את פרשת זכור, "ואתה עייף ויגע". זו בדיוק היתה ההרגשה שלי, שאני עייפה ויגעה. אני מקוה שאני צונחת למטה כדי לעלות למעלה ובפורים הכל יגמר. כי אני מרגישה כל כך נמוך עכשיו ואני פוחדת מיום שני, יום השנה שלו, כל כך.