-"אפשר את האקדח?" שאלתי את השחורה
-"למה?" היא שאלה בקול תוקפני.
-"כי אני רוצה להשתמש בו, אני צריכה אותו". עניתי בקול חלש.
-"את לא יודעת לירות!". היא אמרה בקול תוקפני.
-"אני אלמד".
-"את לא יכולה את האקדח!"
-"אבל אני רוצה אותו". התעקשתי.
-"את ילדה מפגרת".
-"רע לי עכשיו, אני רק רוצה את האקדח". המשכתי.
זו היתה דרכה של השחורה, היא ידעה להגן עלי רק כשהתחשק לה, לא כשהייתי צריכה, ותמיד נדמה שהתחשק לה רק בדיוק כשלי לא מתחשק ולהיפך.
-"את לא באמת רוצה לירות בה, את סתם כועסת עכשיו" היא ענתה.
השחורה לרוב ראתה את המציאות נכון, ואכן לא רציתי לירות בה. רציתי לירות באוויר, בעצמי, במשהו או מישהו.
-"אני כל כך מלאת כעס עכשיו, שכל הצעקות שלך לא יוכלו לבטא. הלוואי שהיה לי קול ויכולתי לבטא ויכולתי לצרוח, לכעוס ולהגיד לה את כל מה שאני חושבת עליה!"
-"גם אני שונאת אותה, אם זה עוזר לך"
-"את שונאת את כולם"
-"במיוחד אותה, היא לא יודעת לטפל בך"
-"מי יודע לטפל בי?"
-"אני לא יודעת, אבל לא היא. היא מבלבלת אותך"
-"פעם חיבבתי אותה, הייתי חושבת עליה כשהייתי מתפללת"
-"היום את לא מתפללת"
-"למי אני אמורה להתפלל?" כעסתי
-"אומרים שיש איזה בורא אחד- אליו" היא ענתה בציניות
-"לא בא לי"
-"אני מבינה"
לפחות היא הסכימה איתי על זה
-"איפה הילדה?"
-למה את תמיד שואלת אותי איפה הילדה?!! בטח בחדר שלה!"
שנאתי אותה, את השחורה. מה אכפת לה לגלות אמפטיה לפעמים? אז הלכתי לחפש את הילדה.