נפגשתי אתמול עם יעל, תכננתי להקריא לה את המכתב שכתבתי לאתי; ידעתי שזה יהיה קשה. יצא שקבעתי עם חברים ללכת לשתות בירה לפני, זה היום היחיד שהסתדר. דווקא שמחתי, כי הרגשתי שכדי להגיד את המילים האלו, אני צריכה אלכוהול. רק שזה היה יותר מידי אלכוהול, והייתי חצי שיכורה. אז ספרתי ממש הכל. אני מרגישה מפגרת ונראה לי שהלחצתי אותה. לא התכוונתי להגיד הרבה דברים אבל הייתי אחרי לילות של חוסר שינה. שאלתי אותה אם היא ראתה אנשים שהפסיקו לפגוע בעצמם כי הייתי צריכה תקוה. זה עזר לי כשהיא ענתה שכן.
הקראתי לה את המכתב לאתי אבל עצרתי בחלק של האמונה, כי לא הרגיש לי רלוונטי או מעניין. אבל דווקא על זה היא התחילה להתעכב. הבירה נתנה לי את החוצפה להגיד לה שזה לא מעניין אותי עכשיו ויש דברים שיותר מטרידים אותי. ספרתי לה על יום שישי בלילה. שלא ידעתי מה לעשות עם המחשבות, הזיכרונות והרגשות, ופשוט הרבצתי לעצמי על הראש כל הלילה. סיפרתי לה שביום ראשון בבוקר התקשרתי לחברה שלי שהיא נוירולוגית כי עדיין כאב לי הראש והיו לי בחילות. אמרתי ליעל שבימי שישי בלילה אין לי מה לעשות נגד המצבים האלו, כי אני לא יכולה לכתוב או לצבוע בשבת, וניסיתי ממש ניסיתי לצאת מזה.
היתה שיחה מאוד קשה והבירה הוציאה ממני הכל. היא שאלה אותי אם חשבתי לפגוע בעצמי. עניתי לה, כלומר התחלתי לענות לה על מה שקרה בסאבוואי לפני שבועיים. אבל מיד התעשתתי והבנתי שזו טעות, אז בקול רציני עניתי לה, "אבל לא באמת רציתי לפגוע בעצמי". למרות שבאמת רציתי לקפוץ. היא שאלה אם מפחיד אותי לדבר על זה ועניתי שמפחיד אותי לדבר על זה איתה, כי בפגישה הראשונה או השניה שלנו היא אמרה שהיא תהיה חייבת לדווח על זה. היא שאלה אותי מה המשמעות של לדווח על זה, ועניתי שאין לי מושג. אז היא ענתה שהיא לא תתקשר למשטרה, אבל אולי פעם בשבוע זה לא מספיק לי, ואולי אני צריכה לראות פסיכיאטר, וצריכה תרופות נגד דכאון. חשבתי שהיא קצת נסחפה עם התרופות נגד דכאון, כולה פעם אחת התחשק לי לקפוץ ושסאבוואי תדרוס אותי, מכאן ועד תרופות המרחק גדול. אבל יותר התעכבתי על היותר מפעם בשבוע. כי הייתי רוצה להיות שם כל יום, לא בחדר הזה, לא לדבר. רק שהיא תהיה בסביבה. שתטפל באנשים אחרים ואני אשב בסלון. רק שהיא תהיה שם, כי יש לי בטחון לידה. כשהיא נמצאת או לא נמצאת בשבת, זה ממש משנה את ההרגשה שלי בשבת. אפילו אם אני לא יושבת לידה או מדברת איתה. זה מוזר איך מישהי שהיתה זרה לפני חצי שנה מקבלת כל כך הרבה משמעות. מצד שני, אחרי שכל כך נפגעתי ממורן בשבת האחרונה, עברה לי מחשבה בראש שאני לא צריכה את מורן. אני אהיה בסדר ואני לא צריכה לשתף אותה במה שאני עוברת. אני אמשיך את הטיפול עם יעל, ואספר רק ליעל. קצת אחר כך נזכרתי שאני צריכה לעבור בכספומט, להוציא כסף לשלם ליעל וזה קצת היה לי סטירה לפנים, שיעל היא לא חברה, זה שוב הזכיר לי שזה מזויף, כי זה רק בתשלום. זה חברות בתשלום וזה עשה לי עצוב.
אני מרגישה כל כך לבד בכל התהליך הזה וכבד לי. אני יודעת שאני לא לבד, אבל חסרה לי אמא שלי, כואב לי שאני עוברת כל כך הרבה והיא לא יודעת. כואב לי שאני לא יכולה לספר לה. הייתי רוצה שההורים יתמכו בי, הייתי רוצה להיות בארץ. להיות אצל מטפלת בארץ, הייתי רוצה שההורים יתנו לי יד ויעזרו לי ללכת אליה. הייתי רוצה להרגיש שאני מוגנת, שיש לי גב. לפחות הייתי רוצה את אתי אם לא את אמא שלי, אבל גם את אתי אין לי, כי כבר עברו שלושה חודשים מאז שנפגשתי איתה לאחרונה, וככל שיותר זמן עובר, פחות בא לי לפגוש אותה. יש יותר פחד, והיא לא מכירה אותי כבר. אני מרגישה אבודה בעולם הזה, אני מרגישה הכי רחוקה שאי פעם הרגשתי, הכי מיואשת.