(58) תקוה
- girlstory
- Apr 7, 2017
- 1 min read
הייתי עכשיו בשיעור בלט של ביל, אחרי שהפסדתי את השיעור של שבוע שעבר בגלל התקרית בשישי, שהרבצתי לעצמי חזק כל כך על הראש, והוא עדיין כאב בראשון בבוקרת אז יכולתי ללכת לבלט במצב הזה. היה לי ממש קשה להשלים את מה שהם למדו שבוע שעבר, כי זו רמה מתקדמת, והתבאסתי. התבאסתי גם כי הסתכלתי על הגוף שלי וחשבתי, "לא חבל, למה להרוס גוף כזה? למה לרצות לדרוס אותו בסאבוואי ולרסק אותו?" המחשבה הזו שהאיש הזה נהנה מהגוף הזה גורמת לי לרצות להשמיד אותו. אבל זו מחשבה קצת מסוכנת. טוב, היא הרבה מסוכנת. בכל אופן לקראת סוף השיעור, הברך התחילה לכאוב לי וקלטתי פתאום, "מה את עושה? מה את הורסת את הגוף שנותן לך כל כך הרבה שמחה? אז מה אם המפלצת הזה נהנה ממנו גם? אז מה? הוא עדיין הגוף שלך! ובסוף זה כואב לך שאת פוגעת בו."
אז רציתי לבכות, והלכתי לפינה של הכיתה בזמן שביל הסביר לבנות את התרגיל הבא. שמתי לב שמה שהוא אמר להן לעשות היה דיי פשוט, אז חשבתי לעצמי, "יש לך 10 דק לסוף השיעור, תתני את המאה אחוז שלך ויותר. את תתייאשי, את יכולה לעשות את זה!" באמת נתתי את המאה אחוז שלי, ושלוש בפעמים ביל קרא לעברי: Good, Rona! , שזה היה כיף, כי הוא לא מרבה במחמאות.
אף פעם לא הערכתי את החשיבות של תקוה, עד שאיבדתי אותה. כשאין תקוה אתה מת. תמיד כשאני מתפללת אני מתפללת להיות שמחה, להתפתח, לגדול, להצליח. פתאום אני מבינה שלפני הכל בן אדם צריך תקוה, זה הכח של החיים.