אני אסיים את הסיפור כאן חזרתי לניו יורק, ומאז אני לא יודעת איפה השחורה, היא לא באה ולא שמעתי אותה. הכל רגוע אצלי בראש. ניסיתי לחפש אותה, כי אומרים שתשמור את החברים שלך קרוב, אבל את האוייבים שלך קרוב יותר. היא לא אוייבת שלי, היא רוצה בטובתי, אבל היא לא יודעת לעשות את זה נכון. היא השתנתה הרבה בתקופה האחרונה, במיוחד אחרי שכתבתי שהיא רוע טהור. היא לא. היא רצתה טוב וזו הדרך שלה. אני שמחה שהיא הלכה, רגוע לי יותר. חיפשתי אותה בחוף שלה, אבל הוא ריק. חיפשתי גם את הילדה בחדר שלה, אבל היא לא שם. אולי הן יחד. אולי השחורה משגיחה על הילדה. לא נעים לי אבל אני שמחה, בא לי לחיות את החיים שלי בלעדיהן. נראה לי שיותר טוב לי ככה, כי כבד לי שתיהן.
השחורה תמיד מפתיעה, גם לילדה לא חסר האלמנט הזה. אבל אני מקוה שזה מאחורי.
לא חשבתי שאני אראה את החוף שלה ריק, בלעדיה. גם לא חשבתי שהחדר של הילדה יהיה נטוש. מוזר. זו תחושה מוזרה. כאילו עברתי שלב. או שהן עברו שלב. בא לי להמשיך הלאה.
**********
שמעתי את השחורה היום לרגע.
-"את צריכה להגן על עצמך" היא אמרה לי
-"חשבתי שהלכת"
-"כן, אני הולכת. את לא צריכה אותי יותר, רק תבטיחי לי דבר אחד, שתמיד תשמרי על עצמך! את לפני כולם. תחשבי קודם כל על עצמך."
רציתי לבקש ממנה שתישאר.
-"אני רוצה שתלכי!" שיקרתי.
-אני יודעת"
-"אני רוצה להמשיך הלאה"
-"אני יודעת, אין לי עוד מה ללמד אותך, את צריכה לשמור על עצמך מעכשיו, תבטיחי לי?"
-"אני לא רוצה לפגוע באחרים"
-"במקרה שלך את פוגעת באחרים כשאת חושבת עליהם לפני שאת חושבת על עצמך, גם עם יעל, כשאת רוצה להפסיק תגידי לה. אל תפחדי עליה, אל תרגישי מחויבת או לא נעים"
שתקתי.
היא הלכה.
חוף הים שלה שקט בלעדיה, אפשר לשמוע את הגלים השחורים, הים השחור היה רגוע. מי יודע מה נמצא שם במעמקים השחורים, ולאן היא הלכה?
אני מרגישה לבד בלעדיה, פה במקום שלה. אבל אני צריכה להמשיך הלאה, יש לי חיים משלי והם לא דמיוניים. יש לי את החיים האמיתיים.
אחרי שהיא הלכה, נזכרתי, שכחתי לשאול אותה איפה הילדה?
**********
זה הסוף שדמיינתי, זה הסוף שרציתי לסיפור שלי עוד לפני שנסעתי לארץ. אפילו כתבתי אותו עוד לפני שנסעתי, כי יש לי נטיה לדמיין חיים מושלמים שהכל עובר בקלות. אבל החיים שונים מהדמיון, בפועל החזרה היתה קשה. מאוד קשה! והשחורה? היא עדיין פה, גם הילדה. היום אני יודעת שלסיפור הזה יש אין סוף רבדים, ולסיפור הזה אין סוף. את התעודת בוגרת שחשבתי שאני אקבל מיעל, אני כנראה כבר אף פעם לא אקבל. לא ממנה ולא מאף אחד אחר, פשוט כי היא לא קיימת. עם הטראומה הזו אפשר רק ללמוד לחיות טוב יותר, לצידה. אבל אי אפשר באמת להתגבר עליה.
לאחר שנה של טיפול, ולא מעט טעויות נוספות של יעל, ברחתי מהטיפול לחודש. כשחזרתי היא התוודתה בפני שאכן אין לה ניסיון בפוסט טראומה ורק עכשיו היא הבינה שאני סובלת מפוסט טראומה. היא החליטה שאני צריכה לעבור למטפלת שמתמחה בזה. לצערי הטיפול עם יעל, גם באשמתי, הסתיים בטריקת דלת תרתי משמע. בפגישה האחרונה שלנו התחננתי ליעל שתיתן לי זמן לעבור כי פחדתי. בתום הפגישה כנראה מהלחץ, יעל טרקה אחרי את הדלת ברעש שהרעיד את הבניין, ועזבתי את הבניין שלה בפעם האחרונה מאוד מושפלת.
חשוב לי לומר, שאמנם כל השמות בדויים, אבל אם זיהיתם אותי, או יותר גרוע, אם זיהיתם את עצמכם בסיפור. מעולם לא התכוונתי לפגוע. אם השמות שלכם רשומים אצלי ביומן, זה סימן שאני אוהבת אתכם, אני לא מלכלכת את היומן שלי בשמות של אנשים שאני לא רוצה שיופיעו בו. הרבה דברים נרשמו בעידנא דריתחא, ברגע של רגישות מאוד גבוהה, כשיש לי נטייה לצאת מפרופורציות כשאני כותבת. אם בא לכם לפנות אלי ולוודא, תרגישו חופשיים.
רונה