מוזר לי כל ההתמודדות עם ההורים. אמא שלחה לי אימייל שלשום באמצע הלילה, שקשה לה לישון בלילות. אבא לא מדבר, גם אני לא ממש מדברת. כאילו אין לי עוד מה להגיד. יעל מצאה שבוע מושלם ללכת לסמינר. אני עדיין מובכת לדבר על זה עם ההורים, אפילו שפתחנו את זה. אני מרגישה כאילו הטלתי פצצה, ואני חוזרת לניו יורק ומשאירה אותם לבד. בכלל, מוזר לי לחזור לניו יורק, אני מרגישה כל כך לא שייכת לשם. אבל אני מרגישה את זה רק כשאני פה. בכל פעם כשאני בארץ, אני מרגישה כאילו התעוררתי מחלום, כאילו כל החיים שם לא אמיתיים ועכשיו אני חוזרת למציאות. כל כך בא לי לחזור לארץ, ואני גם מפחדת. אבל לעניינו, אני חוזרת עוד שבוע וקשה לי להסתכל על אבא בעיניים. אמא עוד איך שהוא מדברת, קצת שואלת. את אבא בקושי ראיתי מאז, ובטח שלא דיברתי. הוא עכשיו במטבח, אז אני דואגת להיות בחדר ולא לצאת. איזה טמטום.
********
כשדיברנו עם רינה, אמא שאלה את אותה: "אני לא מבינה איך זה שאני לא כועסת עליו?" רינה ענתה לה, "כי את פוחדת לכעוס עליו, כי כשתכעסי עליו, תכעסי גם על עצמך". אמא כבר סיפרה לכל המשפחה, כלומר היא סיפרה לאחותה הקטנה ואני כבר סומכת עליה.
אמא גם סיפרה לאחים שלי. לא רציתי שאחותי הקטנה תדע, כדי להגן עליה, אבל לא משנה כבר. אחותה הקטנה של אמא אמרה לה אתמול שהתגובה של אבא שלי היא יותר נורמלית מהתגובה שלה, כי לפחות הוא מביע רגש, והיא בכלל לא כועסת שזה יותר גרוע. היום שוב אמא דברה איתי על הקטע של הכעס ושהיא לא כועסת, ומצאה כל מיני תירוצים. יצאנו לטייל קצת ואני הבעתי מרמור על המשפחה ששתקה. אז היא הסבירה לי על זה שלנשים לא היתה מילה, וזו מציאות שאני לא יכולה להבין. היא סיפרה לי סיפור על אחת הבנות במשפחה, שהיתה יפה וכנראה תמימה, או לא הבנתי מה בדיוק אמא אמרה עליה. כשהיא היתה נערה בן דוד שלה אנס אותה. היא לא סיפרה לאף אחד פרט לחברה אחת שהיתה לה. כערך בגיל 20 רצו לחתן אותה. אבל מישהו אמר שהיא לא בתולה. כנראה רצה שמועה דרך החברה. שאלו אותה אם זה נכון, והיא סיפרה שבן דוד שלה אנס אותה. בתגובה אחותו צעקה עליה שהיא שקרנית. לא חיתנו אותה כי זה בושה למשפחה, והיו קוראים לה בכינוי גנאי " הלא בתולה".
ירדנה ספרה לאמא שיום אחד בבריכה היא ראתה את האיש שפגע בי נוגע בבת שבע, ירדנה היתה בת עשר. היא אמרה על זה משהו, אז אשתו צרחה עליה, "את ראית שהוא נגע בה? את לא ראית! אז למה משקרת?" אמא אמרה שזה היה עולם של גברים ולנשים לא היתה מילה, הן היו מריונטות. אבל עניתי שנשים עזרו להם, למה האחות הזאת הגנה על אח שלה, למה אשתו של האיש הזה הגנה עליו? אמא אמרה שאני לא יכולה להבין.
דיברתי עם יעל היום ואמרתי לה שאמא אומרת שהיא לא כועסת ושהיא מוצאת תירוצים. יעל שאלה אותי איך אני מרגישה עם זה? את האמת לא הרגשתי כלום. הבנתי שהיא בהדחקה, כמו שאני הייתי כשלא כעסתי. אבל אחרי שהיא שאלה את זה, פתאום כעסתי. כי אמא אף פעם לא כועסת על אנשים שפגעו בי. היא תמיד אמרה לי על אנשים שפגעו בי, שהיא מרחמת עליהם. אני לא זוכרת פעם שהיא כעסה על מישהו שפגע בי. אחרי השיחה עם יעל אמא שלחה לי הודעה: "אני חושבת שאני יודעת למה אני לא כועסת, אבל יכול להיות שכשתדעי זה יכעיס אותך וירגיז אותך". אמרתי לה שאם היא רוצה היא יכולה להגיד לי, והיא ענתה "נדבר מחר, לילה טוב". אני פה אצלה בבית, לא ברור לי איך עברנו לתקשר בוואטס אפים בתוך הבית? אז עכשיו אני רותחת מזעם, באמת, מכל הלב. מה היא כבר יכולה להגיד לי? זה מעצבן אותי.
בא לי לחתוך את עצמי, אז אני יושבת לצבוע בחוברת הדפוקה הזו באמצע הלילה, אוף!
********
למחרת אמרתי את זה לאמא, וללא ספק עשיתי טעות. כי ממש פגעתי בה. הבנתי שטוב לה להיות בהדחקה, אז מי אני שאכריח אותה לצאת מזה? אני רק רציתי לשבור את הקיר זכוכית ביננו. בכלל לא אכפת לי שהיא לא כועסת עליו. או על אף אחד אחר. אז ביקשתי סליחה ואמרתי לה שהיא לא צריכה לכעוס.
********
חלמתי אתמול בלילה על אשתו של הרב שלי, שבאתי להגיד לה שלום והיא אמרה לי: "יש לך בת מצוה השנה, נעשה לך בת מצוה בבית כנסת". עניתי שכבר היתה לי בת מצוה, ואני בת 13 השנה. ושעשיתי את הבת מצווה שלי בשקט, כי לא רציתי תשומת לב. אבל אז בכל זאת ראיתי אותה מדברת בבית כנסת בניו יורק מול כולם ואומרת
“We are happy to be in the Bat Mitzva of Rona after all the pain she has been through as a child”
אולי עד עכשיו, בלי לדעת, הייתי תקועה בילדות ולא התבגרתי בכלל. רק עכשיו אני משחררת את הילדה ויכולה להתבגר.